החלטה בתיק בשא 16057/07 - פסקדין

מונחת בפני מחלוקת שנתעוררה במסגרת פתיחת הליכי פשיטת רגל מטעם מר חיים יהודאי ומר אריה גזית (להלן: "הנושים"), כנגד מר אליהו אמרן (להלן: "החייב"), ואשר עניינה סעדים זמניים לאיסור דיספוזיציה בנכס מקרקעין. אין חולק, כי הנכס היה רשום בטאבו על שם החייב , אולם הועבר על-ידו להוריו בשנת 2001, במועד הנראה על-פניו כחל לאחר שהחלו הליכים משפטיים בין הצדדים . זאת, כאשר עסקינן בהליכים אשר בסופם ניתן פסק-בורר המחייב את החייב-המשיב לשלם לנושים סכום כספי המתקרב לסך של 1.2 מיליון ש"ח.

החייב והוריו (להלן: "המשיבים"), מתנגדים לבקשה, וזאת מכוחן של שלוש טענות עיקריות:

א.         טענה דיונית, לפיה לא ניתן ליתן סעדים זמניים הנוגעים לבקשה עתידית של ביטול הענקה לפי סעיף 96, וזאת בשלב של התראת פשיטת רגל, כאשר אין חולק כי כנגד החייב טרם ניתן צו כינוס.

ב.         המשיבים מעלים טיעון עובדתי, לפיו הנכס מעולם לא היה שייך לחייב באמת ובתמים, אלא עסקינן ברכישה שנעשתה על-ידי הוריו לפני שנים, במועד בו היה אביו (משיב מס' 2) בעל נכסים ואמצעים רבים, ואילו בנו עודנו צעיר ונטול נכסים ויכולת השתכרות בפני עצמו. לשיטת המשיבים, נרשם הנכס על-שם הבן אך ורק משיקולי מס, וכלשונם - מכיוון שאבי החייב חשש מ"התנכלויות וחקירות של רשויות המס בדבר מקור הכספים למימון הרכישה"; כן, מאוזכרת בעניין זה עצתו של רואה חשבון, שעניינה שיקולי מס שבח.

מוסיפים המשיבים וטוענים, כי מאחר ובשנים האחרונות חלה התדרדרות חמורה במצב בריאותו של האב, הרי שעלול להתעורר בקרוב צורך דחוף למכור את הנכס, בכדי לממן טיפולים רפואיים יקרים, ואי לכך, נוטה מאזן הנוחות במובהק לטובתם.

ג.          ופין, טוען החייב כי במועד העברת הנכס בלא תמורה להוריו (שנת 2001), היה כשר פרעון אף בלא הנכס נשוא ההענקה, ובין היתר רכש באותה תקופה בית יקר, וכן היו ברשותו שני כלי רכב אשר "שווים רב".

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, הוברר באורח חד-משמעי , כי עניין לנו במחלוקת אשר התשתית העובדתית הדרושה להכרעתה הינה ברורה, חד-משמעית ואינה שנויה בכל מחלוקת ; לא זו בלבד, אלא שאף העובדות המשתמעות מטיעוני המשיבים עצמם, מעלות מסכת מסקנות ברורה העומדת להם לרועץ. אי לכך, ולאור האמור לאיל, ניתנת החלטתי זו.

1.         הטענה הדיונית שהעלו המשיבים, טוב היה לה אלמלא הועלתה כלל ועיקר. זאת, היות והיא מתעלמת לחלוטין מהלכה פסוקה ומושרשת אשר חזרה ונשנתה הן בפסיקתו של בית משפט זה והן ובעיקר בפסיקות בית המשפט העליון , החל מהתקדים המחייב ברע"א 8382/98 מינה גלפנד נ' בנק לאומי (להלן: הלכת גלפנד). באותו עניין, קבעה כב' השופטת דורנר הלכה חד-משמעית, אשר מתייחסת אל הליכי פשיטת הרגל כאל מכלול מהותי אחד , ואי לכך מאפשרת בקשה לסעד זמני המוגשת ביחד עם השלב הראשון במכלול - התראת פשיטת הרגל. הרציונל לכך, כפי שהוסבר בפירוש הן בהלכת גלפנד והן בפסקי דין נוספים שבאו אחריה, הינו פשוט וברור: נקודת הזמן, בו מתעוררת אצל חייב המוטיבציה להבריח נכסים, הינה עם פתיחת הליכי פשיטת הרגל . קרי, מרגע בו מוגשת התראת פשיטת הרגל, אין החייב זקוק כי ההליכים יתקדמו לנקודה ה"פורמלית" של פשיטת הרגל, בכדי להבין כי "לולאת חדלות הפרעון מתהדקת על צווארו", ואי לכך, לנסות ולהבריח את נכסיו. מצב משפטי, אשר לא יכיר בתכתיב של מציאות החיים, וימתין עם הסעדים הזמנים לשלבים מאוחרים יותר (כגון מתן צו הכינוס), יהפוך במקרים רבים את האפשרות לבטל הענקות לפי סעיף 96 לאות מתה, או למצער יסבך הן את הדיון המשפטי והן צדדי ג'. (לעניין זה, ראה גם בש"א 15344/01 קמטק מערכות נ' ירדני).

אי לכך, אין לי אלא לתמוה, כיצד מעלה בא-כוחם המלומד של המשיבים טענה כגון זו המתעלמת כליל מן ההלכה הפסוקה, בבחינת "היתה כלא היתה"; זאת, מכח קל וחומר, כאשר אותם פסקי דין מאוזכרים במפורש בבקשה למתן צו מניעה. אי לכך, דין הטענה הדיונית דנן להדחות.

2.         טענתם החלופית של המשיבים, כי החייב היה כשר פרעון בשנת 2001, אין די בה לכשעצמה בכדי להועיל להם, למצער בנסיבותיו של המקרה דנן. למעשה, אין עסקינן אלא בטענת הגנה אפשרית שמקומה לעלות במסגרת הדיון בבקשה העיקרית לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אם וכאשר תוגש .

אמנם, בכוחה של טענה כזו, אם היא מנומקת ומבוססת כדבעי, להשפיע על האורח בו משקיף בית המשפט על סיכויי התביעה העיקרית להתקבל . אלא, שבנסיבות המקרה ספק אם כאלו הם פני הדברים.

בלא לקבוע מסמרות בשאלות עובדתיות אשר דינן להיות מוכרעות אך ורק במסגרת הבקשה העובדתית (שהרי בשלב הסעד הזמני, אין בית המשפט דן אלא בחוזקן הלכאורי של הטענות), הרי קשה להמנע מן התהיה, האם חוזקה של טענה זו אכן כה רב, כפי שמנסים המשיבים לטעון. כאשר אנו דנים בכושר הפרעון של החייב בשנת 2001, ראוי לזכור כי בשלב זה כבר היתה תלויה ועומדת כנגדו תביעה לסכום כספי גבוה - תביעה אשר התקבלה בסופו של דבר ומהווה בסיס להליכי חדלות הפרעון נשוא בקשה זו. במצב זה, ספק אם לטענות כאלו ואחרות על רכישת נכסים (מה גם, שממסכת הראיות עולה תמונה חד-משמעית כי הללו נרכשו אגב נטילת הלוואות שגובו בשעבוד על אותם נכסים עצמם) בכדי להפוך את היוצרות, וזאת בלשון המעטה.

בשולי נקודה זו אעיר; דברים אלו נכונים, ואף מכח קל וחומר להצהרתו של החייב כי הגיש תביעה כנגד צד ג' אשר לטענתו אחראי להסתבכותו הכלכלית, והוא מוכן להמחות לנושים את דמי התביעה. במלוא הכבוד הראוי, אין עסקינן בשלב זה אלא בטענה בעלמא, או לכל היותר בהבטחה מעורפלת לנכס עתידי, אשר ערכו אינו ברור כלל ועיקר - ואין בו, בשלב זה, בכדי להוות "נכס" ממשי די הצורך בכדי להפוך את החייב, יש-מאין, לכשר פרעון בלא הנכס שהוענק.

3.         משהגענו לכאן, מן הראוי לדון בטענתם המרכזית של המשיבים, הנסבה אודות "הבעלות האמיתית" בנכס.

בעניין זה, המשיבים מבקשים, במידה רבה, להנות מעוולתם הם. יהיו מניעיהם הכלכליים של המשיבים כאשר יהיו, הרי שאין ספק כי נרשמה בעלות בטאבו על-שם החייב , על כל המשתמע בעניין זה - לא רק מן הפן הראייתי, אלא גם מן הבחינה המהותית של כינון בעלות.

בלא לקבוע בשלב זה קביעות עובדתיות בדבר חלוקת הזכויות בנכס, הרי די להעיר: המשיבים, משהחליטו משיקוליהם, ולמען תועלתם הכלכלית (ואין צורך להכריע, במסגרת בקשה זו, האם "מניעת התנכלות וחקירות" פירושה הונאה של רשיות המס, כטענת הנושים, או שמא תכנון מס גרידא), הרי שאין הם יכולים בדיעבד להתכחש ליציר כפיהם ו"לאחוז במקל משני הקצוות", כאשר הם הופכים את הרישום בטאבו, במחי-קולמוס, ל"חוזה למראית עין". ברצותם יהנו מן המצג שהוא יוצר, וברצותם יתנערו ממנו כמו לא היה קיים מעולם.