החלטה בתיק בש"פ 1172/04 - פסקדין

תאריך הישיבה:                  כ' בשבט התשס"ד (12.2.04).        

בשם המבקשת:                         עו"ד ענת חולתא   

בשם המשיב:                            עו"ד לימור מסר

           בפני בקשה (ראשונה) לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, (להלן: חוק המעצרים),להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק דין בעניינו-לפי המוקדם.

           ביום 16.05.03 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום נגד המשיב המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן: החוק), מעשה מגונה בקטין לפי סעיף 348(א) לחוק, פרסום והצגת תועבה לפי סעיף 214(ב1) לחוק וכן החזקת סם לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

           על-פי עובדות כתב האישום, נהג המשיב לארח בדירתו את הקטינה ילידת 1990 מידי יום שבת, במשך כארבע שנים, להראות לה סרטים פורנוגרפיים ולבצע בה מעשים מגונים, בכך שחיכך את איבר מינו בגופה, לעיתים ביקש מהקטינה לגעת באיבר מינו ולשפשפו עד הגעתו לסיפוק מיני. כמו כן, נהג לצלם אותה בבגדים תחתוניים בלבד, תוך שהיא מתערטלת בפניו. למשיב יוחס גם אישום נוסף, על-פיו ביצע המשיב בקטינה אחרת, ילידת 1993 מעשה מגונה, בכך שהורה לה להתפשט וחיכך את איבר מינו בישבנה. בנוסף, יוחסה למשיב עבירה של החזקת סמים מסוג חשיש במשקל 2.1 גרם וחמש טבליות של סם מסוכן מסוג M.D.M.A..

           עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בית משפט השלום (כב' השופט צ' קאפח) בתיק ב"ש 2222/03 סבר, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות מעצר וביום 04.06.03 דחה את הבקשה. ביום 10.06.03 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) בתיק ב"ש 91473/03 לקבל את ערר המדינה ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערר לבית משפט זה, וביום 1.07.03 כב' השופטת א' חיות החליטה לדחות את הערר ולהותיר את החלטת המעצר על כנה (בש"פ 5482/03).

           כעת מונחת בפני בקשתה של המדינה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים מעבר לתקופה של תשעת החודשים.

           באת-כוח המדינה ביקשה לקבל את הבקשה. לטענתה, המשיב מסוכן לציבור הקטינות ככלל, וזאת לאור המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

           באת-כוח המשיב התנגדה לבקשה וביקשה לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים כפי שימצאו מתאימים על-ידי בית משפט זה.

           השאלה שבה אמור אני להכריע היא האם יש להעדיף את זכותו של המשיב להשתחרר ממעצרו בתום תשעת החודשים אם משפטו לא נסתיים בהכרעת הדין, כמצוות הסעיף 61 לחוק המעצרים או שמא יש מקום לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט העליון ולהורות על הארכת מעצרו על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים.

           השיקולים העיקריים שיש לשקול אותם על-מנת להכריע בשאלה הנ"ל הם מחד גיסא קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא אופיה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (ראו בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' עינאד אבו עסא, תק-על 2003(1), 1969). לעניות דעתי, האיזון בין השיקולים הנ"ל אמור להיקבע על-פי נסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. 

           ביום 5.12.03 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה בתיק, בה העידו שישה עדי תביעה. ביום 25.01.04 התקיים דיון הוכחות נוסף במהלכו העידו שני חוקרי ילדים. כעת קבועים שני מועדי דיון נוספים ליום 29.02.04 וליום 10.03.04. להערכת המדינה, פרשת התביעה תסתיים במועד ההוכחות הבא ולכל היותר במועד ההוכחות השני שנקבע.

           אין ספק, כי קצב שמיעת ההוכחות בתיק זה אינו משביע רצון. בלא לנקוט עמדה בשאלה מי האחראי ליצירת מצב זה, בכל מקרה, קביעת מועד ראשון לשמיעת ההוכחות בתיק כעבור יותר מחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום, אינו מצב רצוי כלל וכלל, וזאת בהתחשב בעובדה, כי המשיב שוהה במשך כל אותה התקופה בבית המעצר.

           יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם ממסוכנותו הרבה של המשיב. המשיב סובל כנראה מסטייה מינית אשר גורמת לו למשיכה מינית לילדות קטנות. כל זאת, כמובן, בגדר ראיות לכאורה. במצב דברים זה, במערכת האיזונים ששקלתי, הכף נוטה לעבר האינטרס הציבורי המתבטא בשמירת בטחונן של הקטינות. אי לכך, אין מנוס אלא להיעתר לבקשת המדינה ולו באופן חלקי, ולהאריך את מעצרו של המשיב לתקופה של ארבעים וחמישה ימים נוספים.

           המדינה תגיש בהקדם האפשרי לבית משפט השלום בתל-אביב בקשה להוספת מועדים לסיום שמיעת ההוכחות בתיק על-מנת לסיימו במתן הכרעת הדין בתקופת הארכת המעצר המוארכת בזאת.