החלטה בתיק בש"א 7669/07

1.         המבקשת והמשיבות 2-4 (להלן - " המשיבות") היו שותפות בזכויות בשטח קרקע. המבקשת טענה, כי המשיבות הפרו את ההסכם ביניהן, הוא הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין בגדר הליכים שהתנהלו בבית משפט זה בשנת 1995 במסגרת ה"פ 554/95.

בעת הדיון בבקשת המבקשת למתן צווים זמניים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה כולל לסיום ההליכים בתובענה דנן, כמפורט בעמ' 5-7 לפרוטוקול מיום 23.12.07. על-פי הסכם זה, המבקשת מכרה למשיבות 4 ו-5 את זכויותיה במקרקעין הנדונים ונקבעו הסדרים שונים לענין תשלום הוצאות העבר והעתיד.

בין היתר הוסכם ביום 23.12.07, כי המבקשת והמשיבות תפרטנה את טענותיהן ביחס לסכומים שהמשיבות טוענות כי הן זכאיות לקבל בגין נזקים נטענים שמקורם בהפרות הסכם הפשרה שנכרת בעבר ע"י המבקשת והמשיבות. הוסכם, כי בענין זה יחליט בית המשפט בדרך של פשרה לפי הוראת 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

2.         באי כוח המבקשת והמשיבות פירטו היום את טענותיהם בסוגיה הנ"ל. בא כוח המשיבות טען, כי מאז החתימה על הסכם הפשרה בה"פ 554/95, הפרה המבקשת את חיוביה על-פיו, בין היתר בכך שלא השתתפה במימון הוצאות שונות שהוצאו על-ידי המשיבות לצורך קידום פרויקט המקרקעין נשוא הסכם הפשרה. עו"ד שמחיוף סקר בהרחבה את מהלך העניינים מאז החתימה על הסכם הפשרה הנ"ל ועד להגשת ההליך דנן. לטענתו, מן הראוי לקבוע, שהמבקשת תקבל לידיה רק 75% מהסכום שהשקיעה בפרויקט ואילו יתרת התמורה שהמבקשת אמורה לקבל מהמשיבות 4 ו- 5 בגין מכירת זכויותיה בקרקע תועבר לידי המשיבות. בדרך זו אמורות המשיבות לקבל סכום של כ-3.9 מיליון ש"ח. עו"ד שמחיוף הציע גם מסלולים חלופיים לקביעת הסכום שמגיע, לטענתו, למשיבות. בכל מקרה, עמדת המשיבות היא, כי הן זכאיות לקבל נתח משמעותי מהתמורה שהמבקשת אמורה לקבל בגין מכירת זכויותיה בקרקע, ואילו המבקשת זכאית רק להחזר של חלק מהשקעותיה בפרויקט, והכל לנוכח הפרת הסכם הפשרה על-ידה.

3.         באי כוח המבקשת טענו, כי המבקשת כלל לא הפרה את הסכם הפשרה שבין הצדדים. לחלופין נטען, כי גם אם היו הפרות, הרי שמדובר בהפרות זניחות, שמקורן באי השתתפות בהוצאות שונות שהוצאו במהלך השנים לקידום הפרוייקט, בסכומים קטנים. נטען, כי המשיבות כלל לא הראו כי נגרם להן נזק כתוצאה מההפרות, אם היו כאלה. עוד נטען, כי במסגרת ההסדר שהושג ביום 23.12.07 הסכימה המבקשת לשלם למשיבות סך של 250,000 ש"ח בתוספת מע"מ בגין חלקה בהוצאות העבר, כאשר סכום זה מבטא מעל ומעבר את הסכומים שיכולים להגיע למשיבות. בין היתר נטען, כי הסכום האמור כולל גם מרכיב משמעותי של "דמי ניהול", שהוסכם, לפנים משורת הדין, לשלם למשיבות, על-אף שהמבקשת לא היתה מחויבת לעשות כן.

באשר לסכומים שהמשיבות טענו להם, עמדת המבקשת היא, שאין הם מבטאים פיצוי עבור נזקים שלכאורה נגרמו למשיבות עקב הפרתו הנטענת של הסכם הפשרה, אלא יש בהם ביטוי לרצון המשיבות לשלול מהמבקשת את התמורה שהיא זכאית לקבל עבור חלקה במקרקעין. סכומים אלה, לטענת המבקשת, אינם בגדר סכומים שהוסכם שבית המשפט יהיה רשאי לפסוק לחובתה, והם סכומים שמגיעים לה כדין בגין מכירת זכויותיה במקרקעין. חיוב המבקשת בסכומים אלה אינו עולה בקנה אחד עם ההסכמות שהושגו ביום 23.12.07, שעל פיהן הוסמך בית המשפט לקבוע מהו הפיצוי המגיע למשיבות, אם בכלל, בגין הפרת הסכם הפשרה מצד המבקשת, אם היתה הפרה כזו.

4.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי משקל גם לעצם הסכמתם להתפשר, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין מקום לחייב את המבקשת בכל סכום שהוא, מעבר לסכומים שהיא הסכימה לשלם על-פי ההסדר שקיבל תוקף של החלטה ביום 23.12.07.

5.         כפי שהוסכם, ההחלטה דנן מסיימת את ההליכים שבין הצדדים במסגרת התיק דנן, לרבות בתובענה העיקרית, כך שהמזכירות יכולה לסגור גם את התיק העיקרי.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בפקסימיליה .

ניתנה היום, כ"ט בטבת תשס"ח (7 בינואר 2008), בהעדר הצדדים.