החלטה בתיק בש"א 3298/08

בפני בקשה שהגישה הנתבעת בהליך העיקרי לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) לחייב את המשיבים - התובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה.

הרקע לבקשה בתובענה שהגישו התובעים נגד הנתבעת לתשלום פיצויים בגין אירוע בו מצא את מותו המנוח אל שאער גהאד (להלן: המנוח) (יליד 1988), ביום 26.7.07, בכפר תקוע. על-פי האמור בכתב התביעה יצא המנוח מביתו בדרך לאוניברסיטה הפתוחה בבית לחם. כאשר הגיע סמוך לתחנת האוטובוס, עצר לידו ג'יפ צבאי, והחיילים שהיו בו היכו את המנוח, כפתו אותו, ובהיותו כפות ומדמם ירו בו והרגוהו (סעיף 5 לכתב התביעה). הכל, ללא כל סיבה ומתוך כוונה להרוג את המנוח "ותו לא" (סעיף 7 לכתב התביעה). הנתבעת טוענת, בין היתר, כי המדובר בתביעה שהוגשה ב" עזות מצח של ממש" וכי המנוח נהרג בעת שניסה לדקור חייל צה"ל בסכין שהיה חמוש בה. בהקשר זה נטען, כי מותו של המנוח נגרם בפעולה מלחמתית, ולחלופין כי הירי בוצע במצב של סכנת חיים, והיה מוצדק ונחוץ בנסיבות אליהן נקלעו חיילי צה"ל.

בבקשה שלפני לחייב בהפקדת ערובה טוענת הנתבעת, כי התובעים הם תושבי חוץ ואין בידם להצביע על נכסים בבעלותם המצויים בישראל, מהם תוכל הנתבעת להיפרע אם התביעה תידחה וייפסקו לזכותה הוצאות. כמו כן  נטען, כי סיכויי התביעה להתקבל נמוכים, שכן המנוח נהרג בעת שניסה לדקור את חיילי צה"ל. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי יש לקבוע ערובה בשיעור ריאלי, שישקף את הוצאותיה הצפויות של הנתבעת בניהול ההליך, ומפנה לכך כי מגמת הפסיקה היא להעלות את סכום הערובה במטרה להעמידו על סכום שישקף את הוצאותיה הרבות של המדינה בניהול הליכים מסוג זה. הוצאות אלה מגיעות לכדי עשרות אלפי שקלים.

התובעים מתנגדים לבקשה וטוענים, כי סיכוייהם לזכות בתביעה טובים, וכי חיובם בהפקדת ערובה יפגע בזכותם החוקתית להביא את ריבם עם הנתבעת להכרעת בית המשפט. התובעים מפנים לכך שהגישו בקשה לפטור מתשלום האגרה, ומכאן כי מצבם הכלכלי קשה.

ההלכה בענין אמות המידה להפעלתה של תקנה 519 לתקנות הובהרה ב-רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004). באותו עניין קבע כב' השופט גרוניס, כי " מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו... הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע... בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו" (בעמ' 869). לאחרונה, במסגרת רע"א 3124/08 נביל עומר חאמד נ' מדינת ישראל (מיום 3.8.08) אישר כב' השופט גרוניס את החלטתו של בית המשפט המחוזי לחייב את המבקשים שם בהפקדת סך של 50,000 ש"ח כערובה להבטחת הוצאות המשיבה, וזאת על יסוד שלושה אדנים: ראשית, המבקשים הם תושבי הרשות הפלסטינית ואינם מתגוררים בישראל. שנית, התביעה אינה נתמכת בחוות דעת רפואית כנדרש על-פי הוראת תקנה 127 לתקנות. ושלישית, על פני הדברים סיכוייה של התביעה אינם נראים גבוהים למדי.

יישומן של אמות מידה אלה לענייננו מוביל לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. במה דברים אמורים.

ראשית, התובעים הם תושבי הרשות הפלסטינית, וככלל כאשר מדובר בתובע המתגורר מחוץ לישראל - ושטחי הרשות הפלסטינית בכלל זה - ואין לו נכסים בישראל, יחוייב אותו תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת. שנית, אשר לסיכויי התביעה, אך מובן כי לא ניתן להתייחס בשלב זה לעיצומם של דברים, ואולם דווקא מתוך הנספח שצרפו התובעים לתגובתם לבקשה, הודעה שגבה ארגון "בצלם" מאדם בשם מוסא אחמד חוסיין סלימאן, שהיה עד ראיה לאירוע, עולה כי קיימים תימוכין של ממש לאמור בכתב ההגנה בדבר נסיבות מותו של המנוח. שלא כאמור בכתב התביעה, שם נאמר כי הג'יפ הצבאי "הגיח מרחוק", נעצר ליד המנוח שהמתין לאוטובוס וללא כל סיבה החלו החיילים להכותו, באותה עדות שגבה ארגון "בצלם" נאמר, כי המנוח אשר המתין בתחנה ביחד עם העד הלך לעבר ג'יפ צבאי שעמד במעלה הרחוב, במרחק של 30 מטרים מהתחנה, וכשהגיע לג'יפ תפס אותו החייל בצווארו. העד נותר לשבת בתחנה והתבונן במנוח המתרחק ממנו לכיוון הג'יפ. נראה, אפוא, לכאורה כי המנוח נפנה לחיילים שבג'יפ (הנתבעת טוענת, כי עשה כן כדי לדקור חייל), ולא אלה ניגשו אליו בעת שהמתין למונית. ושלישית, התובעים לא טענו כי אין ביכולתם להפקיד ערובה. כפי שנאמר ב-רע"א 2146/04 הנ"ל, " הדעת נותנת כי ל5 הייתה טענה כזו בפיהם, היו טוענים אותה בפה מלא, בפירוש ובפירוט" (בעמ' 869-870). התובעים ראו להפנות לכך שהגישו בקשה לפטור מתשלום אגרה, וביקשו כי יוסק מכך שאין בידיהם אמצעים כספיים. ואולם, עיון בתיק הבקשה (בש"א 7007/07) מעלה, כי זו נדחתה. בהחלטה בענין זה נאמר, כי חלקם של התובעים עבדו (או עובדים) אך נמנעו מלמסור פרטים מלאים ומדוייקים בקשר לכך, וכן לא המציאו דפי חשבון בנק.

העולה מן המקובץ, כי מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב התובעים בהפקדת ערובה. אשר לגובה הסכום, עיון בהחלטות הרבות שצירפה הנתבעת לבקשה ולתשובה לתגובה מעלה, כי בקביעת חובה להפקיד ערובה בסכום של 25,000 ש"ח יהיה כדי לאזן באורח ראוי בין זכותם של התובעים להביא את התביעה לכדי בירור משפטי לבין זכותה של הנתבעת כי תובטח יכולתה להיפרע את הוצאותיה במקרה הצורך.

התוצאה היא, כי הבקשה מתקבלת. על התובעים להפקיד סך של 25,000 ש"ח בקופת בית המשפט או ערבות בנקאית צמודה למדד ובלתי מוגבלת בזמן בסכום זה עד ליום 1.12.08. אם לא יעשו כן, תידחה התביעה.

התיק יובא לפני ביום 1.12.08 או מיד לאחר הפקדת הערובה, לפי המוקדם.

ניתנה היום, ט"ו באלול תשס"ח (15 בספטמבר 2008), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.