החלטה בתיק ברע 160/05

 

1.         בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה, בהליך של דיון מהיר, תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשת מס' 1 (להלן- החברה) והמבקשת מס' 2, שהינה בעלת המניות בחברה (להלן- המבקשת), לסעדים כספיים שונים המגיעים לה בגין עבודתה אצלן. בית הדין האזורי (הרשם חיים אורגיל; ד"מ 4293/03) שמע את טיעוני הצדדים ודחה את התביעה נגד המבקשת לאחר שמצא שלא הובאו כל ראיות התומכות בטענת המשיבה כי התקיימו בינה לבין המבקשת יחסי עובד ומעביד. עם זאת, חייב בית הדין האזורי את החברה לשלם למשיבה דמי עמלות, פדיון חופשה והחזר פיצוי מוסכם. בנוסף, חייב בית הדין את החברה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בית הדין האזורי מצא כי המשיבה לא הגישה פירוט של השעות הנוספות שעבדה לטענתה ועל כן דחה את תביעתה בעניין זה.

2.         עתה מונחת בפני בקשה לרשות ערעור שהגישו החברה והמבקשת. לטענתן,

לא היה מקום כלל לחייב את החברה הן בתשלום דמי עמלות והן בהחזר פיצוי מוסכם. כמו כן, טוענת המבקשת כי היא צורפה לתביעה שלא כדין מתוך מטרה פסולה. לטענת המבקשת, מאחר והתביעה נגדה נדחתה, היה מקום לפסוק לטובתה הוצאות משפט. 

3.        לאחר עיון בבקשה לרשות ערעור על נספחיה, בתגובת המשיבה, לרבות בפסק הדין שביסוד הבקשה, הנני מחליט לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

            דמי עמלה - המשיבה הועסקה אצל החברה בתפקיד של רכזת השמת עובדים מ- 11.9.02 ועד ל- 3.12.02. בהתאם לתנאי עבודתה זכאית היתה המשיבה לתשלום דמי עמלה ( "בונוס") בגין שיבוץ עובדים והשמתם בעבודה (סעיף 2 לחוזה עבודה). המשיבה טענה בפני בית הדין האזורי כי לא שולמה לה העמלה עבור שיבוץ של למעלה מ- 70 מועמדים. בתמיכה לעמדתה הגישה המשיבה דו"ח פעילות והשמות. המבקשות לא הציגו ראיה כלשהי הסותרת את ההשמות אשר פורטו בדו"ח המשיבה. בעדותה בפני בית הדין ציינה המבקשת כי שילמה 100 ש"ח לכל השמה ולפעמים אף יותר, הכל לפי שיקול דעתה (עמ' 8 לפרוטוקול בית הדין מיום 5.8.04). בית הדין האזורי קבע, כממצאי עובדתי, כי פירוט ההשמות של המשיבה היה מקובל עליו ועל כן חייב את החברה לשלם למשיבה סכום של 7,700 ש"ח, כמבוקש בכתב התביעה. קביעה זו מבוססת על התרשמות מן העדויות ושאר הנתונים שהיו בפניו. קביעותיו של בית הדין קמא בעניין זה מבוססות על התשתית הראייתית שהובא בפניו ולפיכך לא מצאתי כי יש הצדקה להתערב בהן ולהעניק רשות ערעור, במיוחד בהליך בו לא קיימת זכות ערעור בחוק.

            השבת פיצוי מוסכם - המשיבה טענה בבית הדין האזורי כי סיכמה עם המבקשת עם סיום עבודתה לעשות חפיפה עם מחליפתה ובתמורה לא ינוכה משכרה סכום הקנס. לעומתה, טענה המבקשת כי נושא הקנס לא עלה בשיחה ביניהן והוסיפה כי "...יכול להיות שזה עלה בשיחה, הכל יכול להיות אני לא זוכרת, אבל בוודאות אני לא זוכרת..." (עמ' 7, שורות 24-25 לפרוטוקול בית הדין). בית הדין האזורי, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בחומר הראיות שהיה בפניו, הגיע למסקנה כי "החפיפה לעובדת החדשה לווה בתנאי שלפיו הקנס יבוטל"  (סעיף 12 ו' לפסק הדין). ככלל, בית דין זה אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות. מסקנת בית הדין קמא מקובלת עלי ואיני מוצא טעם לסטות מן הכלל ולהתערב בה.

אשר לעניין הוצאות - עניין הוצאות המשפט ושיעורן בהליך בבית הדין לעבודה נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין), התשנ"ב- 1991). ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשאלת פסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת. אין מקרה זה שלפני מצדיק סטייה מן הכלל. במסגרת כתב ההגנה ביקשה המבקשת למחוק את התביעה כנגדה על הסף ובקשתה התקבלה, מהטעם שלא התקיימו בינה לבין המשיבה יחסי עובד ומעביד. בית הדין האזורי לא מצא להטיל הוצאות על המשיבה בגין הגשת אותה תביעה נגד המבקשת. בנסיבות העניין- אף בכך אין אני מוצא הצדקה להתערב. 

4.        הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 1.500 ש"ח, נכון להיום.

ניתנה היום כ"ו  אדר א, תשס"ה (7 מרץ, 2005), בהעדר הצדדים.

                                                                                                      _____________

                                                                                                     שמואל צור, שופט

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: