החלטה בתיק בר"ע 457/04

1.         בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיב והתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן - " המל"ל") באשר לנכותו, בגדר הוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט ציין כי עיון במסמכי הוועדה הרפואית של המל"ל, לרבות הוועדה הרפואית לעררים, מצביע על כך, כי על אף שהמשיב התלונן לפני הוועדות הן על פגיעה ברגל ימין והן על פגיעה בגב התחתון, התייחסו הוועדות אך ורק לפגיעה ברגל ולא התייחסו לתלונות הנוגעות למצב הגב התחתון.

בית המשפט עיין גם במסמכים הרפואיים שהמשיב צירף לבקשתו וקבע, כי כלולים בהם ממצאים שונים בנוגע למצב חוליות עמוד השדרה המותני והצווארי, לרבות בלט דיסק אחורי.

על יסוד האמור לעיל החליט בית המשפט למנות מומחה בתחום האורתופדיה (ד"ר לבני) כדי שיבדוק את התובע. מכאן בקשת רשות הערעור.

2.         יצוין, כי בטרם ניתנה ההחלטה הנ"ל על ידי בית המשפט קמא, נענה בית משפט השלום לבקשה קודמת של המשיב ומינה מומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכותו, שלא בגדר הליך של הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל ובהתעלם מקיומה של קביעה על פי דין. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר"ע 807/03) והיא התקבלה, כמפורט בפסק דין שניתן על ידי ביום 28.12.03. לאחר פסק דין זה פנה המשיב, כאמור לעיל, וביקש שיותר לו להביא ראיות לסתור.

3.         המבקשות טוענות בבקשת רשות הערעור, כי שגה בית המשפט קמא כשהתיר למשיב להביא ראיות לסתור, שכן לא התמלאו התנאים שנקבעו בפסיקה בעניין זה, ולפיכך קביעת דרגת הנכות שנעשתה על ידי המל"ל היא הקביעה המחייבת.

4.         הטעמים למתן היתר להבאת ראיות לסתור נקבעו בסעיף 6ב סיפא לחוק הפיצויים וההיתר האמור מיועד, על פי ההלכה הפסוקה, למקרים חריגים ומיוחדים (רע"א 634/85 עודה נ' רותם, פ"ד לט(4), 505; רע"א 721/85 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4), 839). על פי הפסיקה, קיימים שני טעמים עיקריים העשויים להצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור: טעמים משפטיים, כגון שההליך שבו נקבעה הנכות על פי הדין היה נגוע בפגם מהותי כמו אי שמירה על כללי הצדק הטבעי, תרמית וכו'; טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון שינוי מהותי במצבו של הנפגע או גילויה של נכות נוספת לאחר שנקבעה דרגת הנכות (א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, תש"ס, בעמ' 494).

5.         המשיב ביסס את בקשתו להבאת ראיות לסתור על שתי טענות. האחת, כי שתי הוועדות הרפואיות של המל"ל לא התייחסו לתלונותיו על פגיעה בגב התחתון. השניה, כי חל שינוי לרעה במצבו הרפואי, לאחר קביעת הנכות על ידי הוועדות.  טענה זו התבססה על תוצאות בדיקת CT שצירף המשיב לבקשתו.

המבקשות טוענות, כי על פי התיעוד הרפואי שהציג המשיב לוועדות הרפואיות של המל"ל ומדו"חות הוועדות האמורות, עולה בבירור שהמשיב לא טען לפגיעה בגב התחתון, אלא רק לפגיעה בשוק רגל ימין בלבד.

אין לקבל טענה זו. עיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות בשתי הדרגות מלמד כי המשיב אכן התלונן על כאבים בגב התחתון ולא רק על כאבים ברגל ימין, בה עבר ניתוח. הוועדות רשמו תלונה זו, אולם נמנעו מלבדוק אותה ולהתייחס אליה באבחנתם. הוועדות התמקדו בבירור התלונה הנוגעת לפגיעה ברגל ימין. גם הבדיקה שנערכה למשיב בוועדות התמקדה ברגל.

העדר התייחסות הוועדות לתלונת המשיב בדבר כאבים בגב התחתון מצדיק קבלת הבקשה להבאת ראיות לסתור. יתכן שהוועדות הרפואיות של המל"ל סברו שלא היה לפניהן כל ממצא רפואי שיצדיק מתן נכות בנוגע למצב הגב התחתון, ואולם היה עליהן להתייחס לכך במפורש ולנוכח ההתעלמות, אין אלא להתיר למשיב להציג ראיות לסתור בהתבסס על התעלמות זו מתלונות מפורשות שהשמיע במל"ל.

כאשר מצרפים לנתון הנ"ל את העולה מהמסמכים הרפואיים, הכוללים ממצאי בדיקות התומכים בתלונותיו של המשיב על כאבים בגב התחתון, תלונות שלא זכו להתייחסות המל"ל, נראה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא (בין אם מדובר בהחמרה ובין אם ממצאי הבדיקות משקפים מצב שהיה קיים גם בעת בדיקת המשיב במל"ל אך לא זכה להתייחסות בהחלטות הועדות). מכל מקום, אינני סבור כי נגרם עיוות דין שיצדיק התערבות ערכאת הערעור בגדר בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. נהפוך הוא - יש ראשית ראיה לקיומה של נכות בגב התחתון והנושא לא נכלל בהחלטת המל"ל, אף כי העניין הוצג ע"י המשיב בתלונותיו. מכאן שיש לבחון נושא זה ולא לקפח את המשיב.

יתכן וניתן היה להגיע לתוצאה זהה גם במסלול שונה מהמסלול בו בחר המשיב (דהיינו - הגשת בקשה להביא ראיות לסתור), אם היה מתבקש מינוי מומחה בתחום שהמל"ל כלל לא התייחס אליו, כלומר בעניין נכותו של המשיב בגב התחתון (ראו סעיפים 578-579 לספרו הנ"ל של כב' השופט ריבלין).

מכל מקום, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

6.         בא כוח המבקשות ביקש לאפשר לו להשיב לתשובת המשיב. לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה זו, שכן בתשובת המשיב לא נמצאה טענה מפתיעה שלא נטענה בבית המשפט קמא ולא עומדת למבקש רשות ערעור הזכות להגיב לתשובת המשיב.

7.         אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשות בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים .

ניתנה היום, י"ג בשבט, תשס"ה (23 בינואר 2005), בהעדר הצדדים.