החלטה בתיק בר"ע 417/08

על פי האמור בכתב התביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשת בבית משפט השלום, נולד אהרון שטיין ז"ל ביום 10.3.03 כשהוא סובל ממומי לב מורכבים. לנוכח מצבו הוחלט להטיסו לניתוח בארצות הברית. בלילה שבין 21.5.05 ו-22.5.05 עלו המנוח, אביו (המשיב 2) ואחרים לטיסה לארצות הברית במטוס של המבקשת, ואולם לפני ההמראה התגלה כי אין מספיק כוח חשמלי במטוס על מנת להפעיל את האינקובטור שבו הוחזק המנוח, על אף שסוכם עם המבקשת מראש, באמצעות חברת הנסיעות לוקסנבורג טורס, המתמחה בטיסות רפואיות, כי יהיה חיבור לחמצן ואינקובטור במטוס, והמבקשת אף קיבלה תשלום מיוחד על כך. המשלחת הרפואית נאלצה לרדת מן המטוס והטסתה לארצות הברית במטוס מתאים התאפשרה רק 10 שעות לאחר מכן. המנוח נפטר בבית החולים בארצות הברית, בטרם הספיק לעבור את הניתוח המתוכנן. המשיבים טוענים בכתב התביעה, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מרשלנות בלעדית או מכרעת של המבקשת. לחלופין נטען, כי המבקשת חבה בפיצוי בשל הפרת חובה חקוקה ובשל כך שלא דאגה לתקינות החשמלית של המטוס על אף שהתחייבה לעשות כן.

המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מהותית או העדר עילה. לטענתה, עילת התביעה היחידה והבלעדית העומדת למשיבים מקורה בחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, הקולט במשפטנו את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר שנערכה בוורשה ביום 10.12.29, כפי שתוקנה על ידי פרוטוקול האג שנחתם ביום 28.9.55. לטענתה, על פי האמור בסעיף 29 לאמנת ורשה פוקעת הזכות לדמי נזק אם התביעה אינה מוגשת תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטייס למקום יעדו. המבקשת הדגישה, כי המדובר בהתיישנות מהותית, המפקיעה את התביעה. עוד נטען, כי על פי אמנת ורשה אחראי המוביל האווירי לנזק תאונתי בלבד, ואילו האירוע מושא התביעה איננו בגדר אירוע תאונתי.

בית משפט קמא דן בשאלה האם מצב הדברים בענייננו הוא מקרה של Denied Boarding היינו, כאשר לא בוצע חוזה התובלה, שאז לא חלות הוראות אמנת ורשה (על כלל ייחוד העילה הקבוע בהן), או שמא המדובר במקרה של איחור בטיסה, שאז חלות הוראות האמנה. בית המשפט נפנה לספרות משפטית באשר לפרשנותה של אמנת ורשה והחליט, כי יש לראות את ענייננו כמצב דברים של Denied Boarding ולא של איחור. הטעם לכך הוא, כי אין המדובר בטיסה שאיחרה אלא בטיסה אחרת שנאלצו המשיבים לקחת עקב כשל בטיסה המיועדת ואי התאמתה לצרכיהם המיוחדים.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפני, בה טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי אין המדובר באיחור בתובלה אווירית.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי לדון בבקשה לגופה ומבלי לבקש את תשובת המשיבים.

העיקרון המנחה הוא, כי "' ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, החלטה מיום 11.12.01). יש לאפשר להליך להתנהל עד תומו, וכפי שקורה לא אחת ענין שהיה רלבנטי בשלב דיוני כזה או אחר מאבד מחשיבותו לאור תוצאתו הסופית של ההליך. זאת במיוחד כאשר ההחלטה עליה מבקשים לערער איננה יוצרת מצב בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת ערעור על פסק הדין (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, החלטה מיום 25.6.07, מפי כב' השופט ריבלין). דחיית הבקשה לסילוק על הסף אין פירושה שבסופו של דבר תתקבל התביעה, ואם זו תידחה לגופה, ממילא לא יהיה צורך לדון בשאלה אם צדק בית המשפט בכך שלא סילקה על הסף.

כך נפסק לא אחת, כי אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי (למשל, רע"א 6905/01 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' גזית ואח', החלטה מיום 14.10.01). הוא הדין מקום שהוגשה בקשה לרשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ( בר"ע (ירושלים) 612/06 עג'מי יוסף נ' אפי כדורי ואח', החלטה מיום 21.3.06); מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות (בר"ע (ירושלים) 3348/07 בנק הפועלים נ' היפר גבעת שרת בע"מ, החלטה מיום
31.12.07); או מחמת קיומו של מעשה בית דין (בר"ע (ירושלים) 710/05 אבו חמדה נ' אלנבולסי, החלטה מיום 20.4.05).

עוד יש לציין, כי אם תינתן רשות ערעור, הרי שקבלתו של הערעור תחרוץ את גורל התובענה שהגישו המשיבים לשבט. לפיכך, מן הראוי שההליך בבית משפט זה יתקיים בפני מותב תלתא, ולא בפני דן יחיד. הליך זה מסורבל וממושך יותר, ואין הצדקה "לגייסו" ביחס לשאלה אשר יתכן כי ערכאת הערעור כלל לא תידרש לה (למשל, אם התביעה תידחה מטעם אחר). גם מטעם זה אין ליתן רשות ערעור.

לא למותר לשוב ולהביא דברים בדבר המדיניות הראויה מתוך ההחלטה ב- רע"א 2459/04 אלה ר' הנדסת בנין והשקעות בע"מ נ' פקיד השומה ירושלים (החלטה מיום 9.5.04, מפי כב' השופט גרוניס), שהוזכרו לא אחת במצבים דומים. באותו ענין החליט בית המשפט לפצל את הדיון, ובשלב הראשון נדונה שאלה שאילו הוכרעה לטובת המבקשת היתה מביאה לסיומו של ההליך. המבקשת נכשלה בשלב הראשון ופנתה לבית המשפט העליון בבקשה לרשות ערעור. ואלה הדברים:

"אילו ניתן היה לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט המחוזי, אפשר שהיה מקום לפתוח את שעריה של ערכאתנו כבר בשלב הנוכחי. ברם, העניין מורכב ואין לומר כי זכייתה של המבקשת מובטחת או קרוב לכך. על כן, ייתכן ודווקא היעתרות לבקשה לרשות ערעור תביא להתמשכותם של ההליכים. טענה מעין זו שמעלה המבקשת להצדיק מתן רשות ערעור עשויה לעלות במקרים לא מעטים בהם מתנהל דיון מפוצל. הכלל הוא, בכפוף לחריגים, כי ראוי שההליך יתנהל עד תומו. המקרה הנוכחי אינו מצדיק סטיה מהכלל. ראוי אף לזכור, כי ייתכן ובסופו של ההליך בערכאה הדיונית תזכה המבקשת".

כך הם פני הדברים גם בענייננו. יש לאפשר את בירור התביעה עד תומה, ולאחר מכן יוכלו הצדדים לשקול את המשך צעדיהם על פי התוצאה אליה יגיע בית המשפט. יתכן, כי ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת אילו ניתן היה לומר על פני הדברים כי בית משפט קמא שגה בהחליטו לסווג את ענייננו ככשל בטיסה ולא כאיחור בטיסה. ואולם, לא ניתן לומר כך, שכן, לכאורה, אין המדובר בטיסה שאיחרה. הטיסה המקורית התקיימה במועדה, אלא שבשל אי התאמתה לצרכי המשיבים, לא ניתן היה להטיסם בה והיה צורך במציאת טיסה אחרת.

על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הבקשה מבלי להידרש לגופן של הטענות שבפי המבקשת ומבלי לבקש תשובה (תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד-1986). בנסיבות אלה איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט בניסן תשס"ח (4 במאי 2008), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.