החלטה בתיק בפ"מ 20-12-12

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57 ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 1/12/12, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקש למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע בנו של המבקש.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג, כאמור בנו של המבקש, נעצר על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול, כשל בבדיקת נשיפון, הובל לבדיקת ינשוף לה הסכים, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בגופו נמדדה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 645 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף.

אציין כי המבקש לא העלה טענות כנגד חומר הראיות ולטעמי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)     

1.         הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.         מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

אין ספק שהרכב נמסר לנהג ע"י המבקש, ולא נעשה כל ניסיון מצידו למנוע את העבירה, כדרישת הסעיף.

המבקש הוסיף ומסר כי בנו בן 26, והוא לא יכול להגיד לו לא לקחת את האוטו ולבטח ביום שבת כשהאב, המבקש לא נוהג באוטו בעצמו.

אציין כי אינני מקבל טענה זו, טענה זו נידונה לאחרונה בבית המשפט העליון ברע"פ 1286/11 ובה קבע בית המשפט העליון כי האחריות רובצת לפתחו של בעל הרכב לעשות כל שביכולתו לנסות למנוע את העבירה.

אציין כ י החלטת בית המשפט העליון דנה באופן מפורש במקרה של אב ובן וקבעה כי המבקש אחראי על מחדליו שלו, של האב,  אשר לא עשה את הנדרש למניעת העבירה כגון קביעת המצאות נהג תורן, וכיוצא בזה. ואין האב נענש על מעשיו של בנו.

עוד פסק בית המשפט העליון כי התחשבות יתר בבעלים של הרכב שבו בוצעה העבירה תגביר את הסיכון הנשקף לציבור "ושיני הציבור הן אשר תכהנה, לא בכדי הנחו חז"ל לא תרווי לא תחטי".

שוב אציין כי במקרה שלפני לא עשה בעל הרכב דבר וחצי דבר על מנת לנסות למנוע את העבירה.

שקלתי היטב את טעוני המבקש שיגרמו לו קשיים רבים בהגעה למקום עבודתו באשר הוא אזרח עובד צה"ל ולא משתמש בהסעות אם בכלל אלו קיימות. ולעניין זה אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

המבקש אומנם ציין כי הוא מוגבל ברגלו אך לא הציג כל אישורים רפואיים בנושא.

כך או כך, הפגיעה במבקש בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה.