החלטה בתיק ב"ש 6198/06

1.         בקשה לעיון חוזר במעצרו של המבקש ביום 21.11.05 החלטתי על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים (ב"ש 5110/05). בהחלטה הנ"ל נקבע, כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת העבירה שיוחסה למבקש, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (פרט לעבירה נוספת, בה הודה המבקש, עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק). העבירה בוצעה במהלך תגרה, כאשר המבקש נטל סכין ודקר אדם אחר בראשו ובכתפו. כתוצאה מהמעשה נגרם לקרבן המעשה שבר בגולגולת והוא נזקק לאשפוז.

עילת המעצר התבססה הן על מסוכנות והן על חשש הימלטות, שכן מקום מגורי המבקש אינו בתחום המדינה.

2.         ביום 20.12.05 הוגשה הבקשה הראשונה לעיון חוזר (ב"ש 5230/05). בקשה זו התבססה בעיקרה על כך שהושגו בין משפחת המבקש למשפחת הנפגע הסכמות במסגרת "עטווה". המבקש הציע שישוחרר ל"מעצר בית" בבית דודו ד"ר ראתה אבו רמילה, רופא המתגורר בירושלים. בקשתו זו של המבקש נדחתה.

3.         לפני בקשה שניה לעיון חוזר. הפעם נטען כי ביום 25.1.06 הושגה "סולחה" ממש בין המשפחות, במסגרתה שולם סך 27,000 ש"ח מעבר לסכומים ששולמו בעבר. עוד נטען, כי עתה כבר יש לייחס משמעות לעצם חלוף הזמן, במיוחד בהתחשב במשך עונש המאסר שעלול בית המשפט להטיל על המבקש, אם יורשע.

בתיק העיקרי נקבעו שתי ישיבות לשמיעת ראיות - ביום 30.3.06 וביום 4.5.06, ולטענת הסניגור יש להניח כי יידרשו שבועות נוספים מעבר לכך עד שהתיק העיקרי יגיע לידי סיום. ב"כ המבקש טען, כי השגת הסולחה מפחיתה מהחשש להתפרצות אלימה ומפיגה, לפיכך, את פוטנציאל המסוכנות, מה גם שמעורבות נכבדי הקהילה במהלך הסולחה תורמת אף היא להרגעת הרוחות. בטיעונו זה היפנה הסניגור למאמרו של השופט ר' שפירא, "הגיעה העת לסולחה", הפרקליט, מח (תשס"ו) , 433.

לעניין חלוף הזמן הוסיף עו"ד פארס, כי יש בנתון זה כדי להשפיע על החשש מפני הימלטות המבקש, שהרי ככל שתקופת המעצר מתמשכת, יתרת העונש לו הוא צפוי קטנה והתמריץ שלא להתייצב פוחת.

גם הפעם הוצע שהמבקש ישהה בבית דודו, ד"ר אבו רמילה.

4.         המשיבה מתנגדת לבקשה. נטען, בהתבסס על פסיקת בית המשפט העליון, כי אין בסולחה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמבקש, במיוחד שאין לפנינו מי שנוטל אחריות למעשיו. לענין חלוף הזמן נטען, כי לא מדובר בנתון שיש לו, בשלב זה, משקל שבכוחו להביא לשנות מהחלטת המעצר. המשך משפטו של המבקש קבוע למועדים שאינם רחוקים במיוחד, ואין לערוך חישובים בהתבסס על השערות בנוגע לתקופת המאסר שיכול ותוטל על המבקש. כשם שהמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, כך אין זה ראוי להתייחס ליחס האפשרי בין משך המעצר לבין העונש הצפוי.

5.         באשר למסוכנות המבקש, אינני סבור שהשגת הסולחה היא נתון שמשקלו כה רב, עד כי בכוחו לשנות מהמסקנות אליהן הגעתי בהחלטה מיום 21.11.05. כפי שציינתי בהחלטה מיום 26.12.05, אין בסולחה "כדי להסיר את החשש מפני מסוכנות מי שסף הגירוי שלו נמוך ומי לידינו יתקע כי בהתקיים סכסוך אחר, גם הוא בשל ענין של מה בכך ימנע [המבקש] מלאחוז בנשק ולרדוף עד חורמה את יריביו" (בש"פ 7655/05).

בבש"פ 10114/01 נפסק מפי כב' השופט מצא, כי "...הסכם סולחה עשוי, לעיתים, להוות שיקול בקביעת עונשו של נאשם שהורשע. כך, בעיקרו כאשר נוכח בית המשפט שהנאשם מודה במעשים, מקבל אחריות משפטית לתוצאות, מביע חרטה ומבטיח שמכאן ואילך ישמור על השלום. כאשר מדובר בהליך של מעצר, קשה לייחס להסכם סולחה משקל משמעותי, בעיקר כאשר ברור שהנאשם אינו מודה במעשים וממילא גם אינו מתחרט עליהם."

הפגיעה במקרה דנן בנפגע היתה קשה וחמורה, עמדת המבקש ביחס למעשים (כמפורט בהחלטה מיום 21.11.05) אינה מצביעה על מודעות למעשיו, בלשון המעטה, והעובדה שהמבקש נכנס לישראל שלא כדין אף היא עומדת לחובתו.

חלוף הזמן מאז המעצר, כארבעה חודשים, אינו, בשלב זה, בגדר נתון משמעותי, במיוחד כאשר שמיעת הראיות אמורה להסתיים בעוד כחודש וחצי.

אם יסתבר כי יחול עיכוב ממשי בשמיעת הראיות, או שיתגלו קשיים בזימון עדים, שיחייבו דחייה משמעותית, יתכן ויהיה מקום לשקול מחדש את סוגיית המשך המעצר.

העיקר הוא, שאין לפני היום נתונים חדשים שיצדיקו שינוי ההחלטות מיום 21.11.05 ומיום 26.12.05. אגב, אילו היה מקום לשקול שחרור לחלופת מעצר, לא הייתי מקבל את עמדת הסנגור, לפיה ניתן לעשות כן ללא בחינתה באמצעות שירות המבחן.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג באדר התשס"ו (13 במרץ 2006), בהעדר הצדדים.