החלטה בתיק ב"ש 092626/05

            בפני ערר על החלטת בית-משפט קמא (כב' השופטת נ' קפלינסקי מבית-משפט השלום ברמלה) מיום 19/7/2005, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ברקע החלטה זו, עומד כתב-אישום, שהוגש כנגד העורר בבית-משפט קמא, ובו מיוחסת לו סדרה של עבירות, החל בנהיגה בלא רישיון וללא תעודת-ביטוח, עבור במה שקרוי בכתב-האישום "מעשי פזיזות ורשלנות" הכרוכים בנהיגה, בריחה, תקיפה, הכשלת שוטר ושימוש ברכב ללא רשות.

            צריך כבר לומר, כי הלשון המשפטית של הוראות החיקוק האלה, אינה יכולה לשקף, ולו במעט, את התיאור החמור של התנהגות העורר ביום 21/6/2005, כנטען בכתב-האישום, על-פי הפרטים המופיעים שם.

            מתברר, כי באותו יום בשעות הצהריים, קיבלו אנשי משטרה, שהיו בלוד, בפעילות שגרתית, הודעה על חשוד הנוהג ברכבו, הגיעו למקום והבחינו ברכבו של העורר, בו נהג אותה עת. העורר ראה כי הגיעו שוטרים למקום ונמלט ברכבו הם, תוך כדי פגיעה בניידת המשטרתית. אנשי המשטרה פתחו במרדף אחריו, והוא נמלט תוך כדי נסיעה פרועה, כשהוא חולף בצמתים וברחובות, כשהוא עוקף כלי-רכב אחרים, איננו מציית לרמזור אדום, ואף פוגע במהלך הנסיעה הפרועה הזו ברכב של אזרח אחר. למרות הפגיעה הזו הוא ממשיך בבריחתו, כך על-פי התיאור בכתב-האישום, וניידות אחדות ממשיכות במרדף אחריו.

            כאשר הגיע העורר לאחד הצמתים, עצר את רכבו, יצא ממנו, אץ לכיוון רכב אחר שבו נהג, אותה עת, אזרח, הוא החל לדחוף את אותו נהג מן הרכב במטרה להוציאו ממנו, וככל הנראה להוסיף ולהימלט באמצעותו.

משלא הצליח בזממו, כך על-פי המתואר בכתב-האישום, חזר לרכבו וניסה להתניעו. בשלב זה הצליחו שוטרים אחדים לתפסו והוא הוכנס למושב אחורי של ניידת, כשידיו נכבלות באזיקים. כאשר הבחין העורר כי הניידת המשטרתית מונעת, קפץ לעבר כיסא הנהג והחל לנהוג את הניידת, בנסיעה מהירה, עד אשר הגיע למקום, שאז יצא מן הניידת ונמלט רגלית. קצין משטרה שרדף אחריו לכדו בשנית.

בבית-משפט קמא לא הייתה מחלוקת על כך כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, באופן היכול להביא להרשעתו, באורח סביר, בעבירות האמורות. גם על עילת המעצר לא הייתה מחלוקת. הויכוח שניטש בין הצדדים היה באשר לשאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי חלופה אותה הציעה באת-כוח העורר במהלך הדיון. המדינה סברה כי אין כך הדבר, והתנגדה לכל חלופת מעצר.

בית-משפט קמא, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ועיין בפסיקה שהוצגה לו על-ידי באת-כוח העורר, הגיע למסקנה כי לנוכח המעשים המיוחסים לעורר, וכפי שהם מתוארים בכתב-האישום, ובהתחשב בעברו הפלילי, לא ניתן, כלל, לנקוט בחלופת מעצר.

לאחר שבית-משפט קמא הדגיש את הסיכונים שהיו צפויים מפני העורר במהלך התנהגותו המתוארת, אמר את זאת:

"מי שמגלה תעוזה מעין זו כדי להתחמק משוטרים, במיוחד כשהוא עצור, מעיד על עצמו כי לא ניתן לתת בו אמון שימלא אחר תנאי השחרור, ובמיוחד כך כאשר עברו הפלילי תומך במסקנה כזו."

אין לי אלא להסכים למסקנתו זו של בית-משפט קמא.

לא בכל מקרה חייב בית-משפט הדן בעניין שכזה, לבחון חלופת מעצר ספציפית. לעיתים קיימות נסיבות, המשתמעות מתוך ההתנהגות המיוחסת לאדם המעורב, ומתוך מסקנות שניתן להסיק על-בסיס עברו הפלילי, המייתרות בדיקה של חלופה ספציפית. קיימים מקרים, בהם שום חלופת מעצר איננה יכולה להשיג את תכלית המעצר, מלבד המעצר גופו.

סבורני כי גם מקרה זה, על-פי הנסיבות שתוארו, כולל עברו המכביד, יחסית, של העורר, והכולל עבירות חמורות למדי, החל מן ההרשעות משנת 1993, וכלה בשנת 2001, ולרבות עבירות של שוד מזויין ועבירה של התחזות לאחר, כמו גם עבירות רכוש (בגינן נידון לעונשי מאסר לריצוי בפועל, מהם ממושכים ביותר), נמנה עם אותם מקרים שהזכרתי.

לפיכך פעל בית-משפט קמא כהלכה משהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ולא נפל פגם לא בשיקוליו, אף לא במסקנתו.

על-כן אני דוחה את הערר.

ניתנה והודעה בפומבי, היום, ו' באב התשס"ה, 11 באוגוסט 2005.