בפני בקשת הנתבעת (להלן:
"המבקשת") לביטול פסק הדין שניתן כנגדה בהעדר התייצבות ביום 2.9.07, בטענה שהיא הופתעה מקבלת פסק הדין, שכן לגרסתה לא ידעה כי היה דיון ועוד לגרסתה, בית המשפט מחק אותה מכתב התביעה והשאיר את בעלה כנתבע יחיד וכחייב יחיד.
לטענת המבקשת, היא הגישה מספר בקשות לביטול פסק דין שניתן כנגד בעלה כנתבע וכחייב יחיד, אך נדחתה בטענה כי אינה מייצגת אותו. לטענתה, היא הבהירה כי שינוי שם החייב אינו מוכיח את החוב וניסתה להבהיר כי למרות שתיק זה מתנהל כ- 3 שנים שבו מתנהל משפט זו לא טרחה התובעת (להלן:
"המשיבה") להוכיח את החוב או אפילו ממה נגזר, בלי שום קשר לנסיבותיה הקשות, היינו מצבה הבריאותי הקשה ולטענתה, העובדה שהיא מקבלת הנחה של 80%, יוצרת מניעיה לצבירת חוב בגובה הנתבע.
לטענת המבקשת, היא לא ידעה על מועד הדיון שנקבע ליום 2.9.07 ולו הייתה יודעת הייתה מתייצבת כפי שהתייצבה תמיד. ובנוסף, ככל שזכור לה היא נמחקה מכתב התביעה.
המבקשת, מבקשת לבטל את פסק הדין שניתן כנגדה, מאחר ולגרסתה הפסיקה אינה צודקת וגם לו הייתה יודעת על מועד הדיון לאור הטיפולים שהיא עוברת יכלה הייתה לקבל דחייה.
לטענת המשיבה, מדובר בבקשה משוללת בסיס אשר אינה מגלה כל עילה ואשר כל מטרתה הנה לדחות את מועד פירעון חובותיה של המבקשת למשיבה, כאשר עסקינן בתביעה אשר הוגשה כבר לפני שנתיים.
לטענת המשיבה, אין עילה לביטול פסק הדין מחובת הצדק, מאחר שהמבקשת קיבלה את הודעת בית המשפט אודות מועד הדיון שהתקיים ביום 2.9.07. אישור המסירה החתום בחתימת המבקשת, אשר הוצג לבית המשפט במועד הדיון, מדבר בעד עצמו.
לטענתה, בנסיבות אלה ברור כי טענת המבקשת לפיה כביכול לא ידעה אודות מועד הדיון משוללת כל בסיס עובדתי.
בנוסף, טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המבקשת לא הייתה זו המשיבה אשר ביקשה לצרף את הנתבע 2 כנתבע נוסף, כתב התביעה שהוגש ביום 10.11.05 הוגש כנגד המבקשת בלבד. וביום 11.12.06 הגישה המבקשת בקשה לצירוף הנתבע 2 כנתבע נוסף וביום 9.1.07 ניתנה החלטה לפיה הנתבע 2 יצורף כנתבע נוסף. צירופו של הנתבע 2 לא היה "מחטף" של המשיבה וממילא לא ניתנה כל החלטה המורה כי עם צירופו של הנתבע מס' 2 תימחק המבקשת מכתב התביעה. מכל מקום טוענת המשיבה כי אישור המסירה החתום מדבר בעד עצמו ומעיד כי המבקשת ידעה אודות מועד הדיון ולפיכך יש לדחות כל טענה אחרת.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת אינה טוענת כי מצבה הרפואי לא אפשר לה להגיע לדיון, זאת ועוד לא צורף תצהיר המבקשת והבקשה נתמכת באישור רפואי מיום 20.8.07 בדבר ביקורת שגרתית.
לטענת המשיבה, אין עילה לביטול פסק הדין אף משיקול דעת של בית המשפט, מאחר שהבקשה אינה מגלה נימוק לאי התייצבותה של המבקשת למועד הדיון וכן מאחר שאף אם יבוטל פסק הדין סיכויי בקשת הרשות להתגונן הנם קלושים מאוד. טענותיה הנן טענות מופרכות בעלמא, שאף אינן מפורטות כנדרש, כנגד חוב הארנונה ומים אשר צברה היא בגין נכס המוחזק על ידה בתחומי המשיבה.
לטענת המשיבה, הבקשה כוללת טענות עובדתיות אך אינה נתמכת בתצהיר כמצוות התקנות ורק מסיבה זו דין הבקשה להידחות.
דיון
הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.
הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה...רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".
(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282 ר' גם פסק דינו של כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א ) 002411/02
בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מיכאלי (טרם פורסם).
"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.
מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר".
(ברע"א 8864/99 -
ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000 (ד), בעמ' 2133 אשר קבעה שם לאמור:
בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות. (רע"א 8292/00
גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק-על,2001(1) בעמ' 1121).
יוצא אפוא, כי מקום שימצא בית המשפט כי פסק הדין ניתן שלא כהלכה, היינו ההמצאה לא נעשתה כדין, יבוטל פסק הדין מחובת הצדק מבלי שיהא צורך להידרש לטיב ההגנה של המבקש ולסיכויי הצלחתו, שהרי המשמעות לכך שלא הייתה המצאה כדיו הינה כי פסק הדין "פגום".