החלטה בתיק א 72706/04

הנתבע 1 עותר לסילוקה של התביעה שהוגשה כנגדו על הסף.  התובע הגיש תביעה כנגד 6 נתבעים, בהם הנתבעת 2, לב היהלום שבניקיון בע"מ (להלן: "החברה") ומנהלה והמחזיק ב- 50% מהמניות המוקצות שלה, הוא הנתבע 1 (להלן: "המבקש" או "הנתבע").     בתביעתו טוען התובע כי עם ייסודה של החברה, מינה אותו הנתבע כמנהל החברה וכי הודעה על כך נמסרה לנתבע 6, רשם החברות (להלן: "רשם החברות"). כן הוא טוען כי מספר ימים לאחר תחילת עבודתו, פוטר הוא ממשרתו וכי מעבר לשהותו הקצרה בחברה מעולם לא ניהל הוא את החברה ולא היה בעל זכות חתימה בחברה. ברם חרף נסיבות אלה ובקשותיו החוזרות ונשנות, לא טרח הנתבע למחוק את שמו של התובע כמנהל החברה ברישומי רשם החברות. עקב כך ומתוקף היותו, כביכול, מנהל החברה, נגרמו לו נזקים רבים וביניהם נקיטת הליכים משפטיים נגדו ע"י גורמים שונים, בגין חובות החברה. לפיכך, מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 100,000 ש"ח בגין נזקיו. כן הוא מבקש כי בית המשפט יצהיר כי התובע איננו מנהל של החברה (למצער החל מחודש ינואר 2003) וכי הנתבעים 1-5 אינם רשאים לנקוט נגד התובע כל הליך הנובע מתוקף חבותה של החברה.

הנתבע מבקש לדחות את התביעה שהוגשה כנגדו על הסף בשל העדר סמכות עניינית ולחילופין הואיל ולא נתקיימו, לטענתו, התנאים המצדיקים מתן סעד הצהרתי וכן מחמת העדר עילת תביעה כנגדו.   

דיון

הסמכות העניינית

הנתבע טוען כי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 וסעיף 233 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"), מלמדים כי הסמכות להצהיר על פקיעת כהונתו של דירקטור בחברה נתונה, ייחודית, לבית המשפט המחוזי.

סעיף 233 לחוק החברות קובע:

" בית המשפט רשאי לבקשת החברה, דירקטור, בעל מניה או נושה, להורות על פקיעת כהונתו של דירקטור אם מצא כי התקיים אחד מאלה:

(1)  נבצר מהדירקטור למלא את תפקידו דרך קבע;

(2)  לגבי דירקטור המכהן בחברה ציבורית - במהלך כהונתו הורשע בבית משפט מחוץ לישראל בעבירות כמפורט בסעיף 226(א)(2)."   

הוראת סעיף 233 הנ"ל, כלל אינה חלה בענייננו. כך מגלה העיון בכתב התביעה. מנגד, שאלה היא אם מוסמך בית משפט השלום ליתן סעד הצהרתי לפיו התובע אינו מנהל בחברה, ליתן צו עשה המורה לרשם החברות למחוק את רישום התובע מכל מסמך הנוגע לחברה וכפועל יוצא מכך, להצהיר כי הנתבעים 1 - 5 אינם רשאים לנקוט כל הליך כלפי התובע בעניין הנוגע לחברה (סעיפים 26 (א) - (ד) לכתב התביעה). התובע סבור כי סמכותו של בית משפט השלום יסודה בהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, קרי: בפנינו הכרעה בעניין שבגררא. אין דעתי כדעת התובע.

סמכותו העניינית של בית משפט השלום קבועה בסעיף 51 לחוק בתי המשפט. כל עניין שאינו מנוי בסעיף זה, נתון לשיפוטו של בית המשפט המחוזי. יתר על כן. ענייני חברות מצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי לאור חוק החברות. אין רגליים לסברה כי בית משפט השלום מוסמך ליתן סעד הצהרתי וסעד של צו עשה כמבוקש בסעיפים 26 (א) - (ד) לכתב התביעה והתובע אף לא הצביע על מקור הסמכות בעניין זה.

ככל שמדובר בהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, אין היא מסייעת לתובע. ההוראה מתירה הכרעה, כעניין שבגררא, בסוגייה שאינה נתונה לסמכותו (המקורית) של בית המשפט. אלא שבפרשתנו אין מדובר בהכרעה אגבית בשאלת היותו (או אי-היותו) של התובע בגדר מנהל בחברה. התובע העמיד סוגייה זו כשאלה ראשית ועיקרית בתובענתו (ראו א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 35) ולא זו בלבד - הוא אף מבקש כי יינתנו סעדים אופרטיביים בעניין זה, בסעיפים 26 (א) - (ד) לכתב התביעה. אין מדובר אפוא בעניין שבגררא. על כן, לא ימצא התובע מזור בהוראת סעיף 76 הנ"ל.

המסקנה היא אפוא כי התובענה הנוגעת לסעדים המבוקשים בסעיפים 26 (א) - (ד) לכתב התביעה, צריך שתהא מוגשת לבית המשפט המחוזי ואני מורה על העברת הדיון בה לבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הנ"ל. 

העדר עילה

המבקש מוסיף וטוען כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כספית כנגדו ועל כן יש לסלקה על הסף. אין דעתי כדעת המבקש.

בית המשפט ישתמש בסמכותו למחיקת תביעה או לדחייתה, רק כאשר ברור מעל כל ספק שעל יסוד העובדות המובאות בכתב התביעה, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש. כתב התביעה דנן מפרט את הנזקים הנטענים, שנגרמו לתובע, בין השאר בגין אי מחיקת שמו על ידי המבקש, מרישומי רשם החברות. טענותיו של התובע מגלות לטעמי עילת תובענה כלפי המבקש. אין לשעות לטענת המבקש כאילו התובע ממילא ישופה בגין הוצאותיו ככל שיקבע במסגרת ההליכים הננקטים כלפיו (ת"א (ראשל"צ) 7442/03; ת"א (נתניה) 5104/04) וכי מטעם זה אין בפיו עילה כלפי המבקש. אף אם ישופה התובע כנטען, לא מידי המבקש יבוא השיפוי, שכן המבקש כלל אינו צד להליכים האמורים. יתר על כן: התובענה לפיצוי בגין עגמת הנפש והפגיעה בקניין ובכבוד של התובע, כלל אינה עומדת על הפרק בתובענות המנויות לעיל. מדוע אפוא יהא מקום לסלקה על הסף?

התוצאה היא כי התובענה שיסודה בסעיפים 26 (א) - (ד) לכתב התביעה תועבר אל בית המשפט המחוזי ואילו התובענה הכספית, תוסיף ותתברר בבית משפט זה.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, 31 במרץ 2005 (כ' באדר ב' התשס"ה), בהעדר הצדדים.