החלטה בתיק א 43480/05

בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסך של 22,955 ש"ח אשר הוגשה בסדר דין מקוצר.

טוען התובע כי ביום 10/05/98 חתם הנתבע על חוזה חכירה.

לטענת התובע הנתבע הפר את החוזה בכך שאינו משלם את חובו בגין דמי החכירה.

מנגד טוען הנתבע כי כתב התביעה מחוסר עילה או לחילופין יש להעניק רשות להתגונן שכן בחוזה החכירה נקבע מפורשות כי דמי החכירה השנתיים הם בסך של 8 ל"י בלבד.

לטענת הנתבע במידה והתובע רצה לשנות ולעדכן את הסכומים בחוזה הדבר היה צריך להיעשות בידיעתו ובהתאם למוסכם בחוזה ומשלא עשה כן אין לתובע להלין אלא על עצמו.

דיון:

אמנם מצויים אנו בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. ( ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70).   

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו או אחרת לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'  פ"ד כ(2) 520, 522).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובעים יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).

ב"כ התובע המלומד טען בסיכומיו כי אמנם החוזה עליו מסתמך הינו ישן אך קובע מפורשות כי התובע יוכל להעריך מחדש את דמי החכירה השנתיים.  בשנת 98 נחתם שטר העברת זכות שכירות.

לטענת ב"כ התובע דמי החכירה שולמו במלואן עד לשנת 98 שאז חדל מלשלם באופן חד צדדי ומבלי שפנה לתובע או מי מטעמו.

ב"כ הנתבע המלומד חזר על טענותיו כי התביעה חסרת בסיס ולא נעשתה כל הערכה מחודשת לדמי החכירה השנתיים וזאת בניגוד להסכם הישן.

ב"כ הנתבע טען כי לא הוכח כי הנתבע לא שילם את דמי החכירה משנת 98 ואילך ובנוסף מרגע שהנתבע חש כי מחויב בסכום לא הגיוני ו"חוקי" כדבריו הפסיק לשלם.

לאור כל האמור לעיל ובעיקר לאור קריאת ההסכם הישן (נספח א' 2 לכתב התביעה) ולאור העובדה כי מקריאת שטר העברת זכות שכירות (נספח א' 1 לכתב התביעה) עולה כי לא צויין הסכום המעודכן על אף שמקום בולט בשטר מאפשר זאת הנני מעניק לנתבע רשות להתגונן.

תשומת לב ב"כ הצדדים להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, המתייחסות לתביעות בסד"מ, שניתנו בהם רשות להגן והועברו לפסים של "הליך מהיר".

התובעת תשא בהוצאות הבקשה והדיון בסך 750 ש"ח + מע"מ ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.