התובעת עתרה בתובענה לחייב את הנתבעים, נהג רכב ומבטחות השימוש בו, לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים נטענת מ-21.6.98 בשעה 08:30 לערך.
בסעיף 2 לתובענה, מציינת התובעת כי היא היתה במועד הרלבנטי נוסעת ברכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 1 ומבוטח אצל הנתבעות.
בסעיף 3 לתובענה מתארת התובעת את "התאונה".
הנתבעות - המבטחות - מודות בכתב הגנתן בסעיף 2 לכתב התביעה ובאשר לכיסוי הביטוחי מציינות "בהסתייגות לפיה פוליסת החובה משותפת לה ול"אבנר" בחלקים...".
הנתבעות מכחישות אופן קרות הארוע הנטען המפורט בסעיף 3 לתובענה ("התאונה").
כב' השופט בכר , בפניו התקיים ההליך המקדמי ב- 22.5.05 ועת הנתבעות הכחישו את מעורבות הרכב בארוע הנטען, קבע דיון בשאלת "החבות בלבד". זה התקיים בפני.
גירסת התובעת בתביעתה: "התאונה" - "ביום 21.6.98 בשעה 08:30 לערך, בעת שהתובעת היתה ברכב שהיה נהוג ע"י הנתבע, ובעת שהרכב עמד במגרש החניה בסחנה, ובעת שהתובעת ירדה מן הרכב, ותוך כדי ירידתה וכאשר רגל ימין על הקרקע, ורגל שמאל עדיין בתוך הרכב, הדרדר הרכב, התקדם בנסיעה, והתובעת סובבה את כף רגל ימין, שהיתה כבר על הקרקע מחוץ לרכב ואת הקרסול, ונגרם שבר בקרסול ובכף הרגל, וכמו"כ, נגרמה פגיעה במרפק ימין".
בהגנתן - הכחישו וכפרו, כאמור, הנתבעות בקרות הארוע ובפרטים הנוספים שנדרשו לתת ע"י כב' השופט בכר על פי החלטת 22.5.05 השיבו כי אין בידיהן פרטים לקרות הארוע, הן , כמובן מאליו, לא נכחו בזירה הנטענת ואין בידיהן ליתן גרסה עצמאית. לטענתן, זכותן להכחיש את הארוע לאור חקירות שבידיהן המעידות על חוסר מהימנות והעדר הגיון בסיפור התאונה... (הודעה מיולי 2005 ).
יריעת המחלוקת נבחנת על פי האמור בכתבי הטענות והמוציא מחברו עליו הראיה.
ראיות התביעה היו: עדות התובעת, עדותה הראשית ניתנה בתצהיר מ-16.8.05 אליו צורפו מסמכים רפואיים שהתקבלו כמפורט בהחלטת 4.9.05 , עדות בעלה - הוא הנתבע 1, נהג הרכב. עדותו הראשית ניתנה בתצהיר מ-30.8.05.
ראיות ההגנה היו: עדות עובדת גן השלושה ("סחנה") ובאמצעותה, צילום מיומן טיפולים (עזרה ראשונה). לדיון הגיע גם חוקר שזומן ע"י הנתבעות (בקשה מ-11.8.05, החלטה 30.8.05 ) אך הנתבעות וויתרו על העדתו.
התובעת טוענת בעיקרי סיכומיה לקבלת גרסתה בכתב התביעה, הנתמכת ע"י נתבעת 1 - בעלה והמסמכים הרפואיים.
לטענתה, עמדת הנתבעות כפי שקיבלו ביטוי גם מחקירת התובעת ובעלה הובנו למצג שווא ו/או תרמית שעשתה התובעת אך טענות אלה לא פורטו, לא הוכחו ואין להידרש להן . התובעת טוענת כי גרסתה לא נסתרה, לא הופרכה ועומדת בחזקתה, תעודת חדר מיון והמסמכים הרפואיים מחזקים אמיתות הגרסה, הנתבעות לא השכילו להעמיד או להוכיח גרסה פוזיטיבית נוגדת ואף לא לשלול או להפריך את גרסת התובעת. כן טוענת התובעת כי אי העדת חוקר שהגיע להעיד על פי הזמנת הנתבעות ואי המצאת דוח חקירה שהוכן - נזקף לחובתן ומחזק את גרסת התובעת.
עוד טוענת התובעת כי עדות העדה מטעם הנתבעת וצילום מיומן הטיפולים שהוגש באמצעותה, אינן גורעים או פוגמים במוצקות ונכונות גרסתה ואף להיפך - מחזקים אותה.
הנתבעות טוענות בעיקרי סיכומיהן כי התובעת לא הוכיחה במאזן הסתברות את "התאונה", לטענתן עלו סתירות מהותיות בחקירתה הנגדית ואין לתת בה אמון. הנתבעות מסתמכות, לשלילת המהימנות, בין היתר, על הבעייתיות בחתימות ואימותן בתצהירי התובעת ובעלה ובהסבריה.
לטענת הנתבעות, אין ראיה לעצם ביקור התובעת או משפחתה במקום, אף לא לקבלת עזרה ראשונה כנטען והן מסתמכות על העדה מטעמן שהיא עובדת המקום וכן על צילום יומן הטיפולים מהמועדים הרבלנטים כנטען.
עוד טוענות הנתבעות לשלילת תאור ההתרחשות גרסת התובעת על בסיס גרסת בעלה - הוא הנתבע 1 אשר אף היא לטענתן, לוקה בחסר.
בנוסף טוענות הנתבעות כי דרך ניהול התביעה מלמד לחובת התובעת וזאת משום הימנעותה מלהביא ראיות רלבנטיות שיכולות לתמוך גרסתה לארוע והכוונה למי מהארבע ילדיהם שהיו עימם כנטען, ברכב. לטענתן, עדות התובעת הינה עדות יחידה שאין לקבלה ובפרט, לאור טענתה לפיה בעלה כלל לא ראה אותה יורדת.
הנתבעות עותרות איפה לדחיית התובענה.
