החלטה זו ניתנת בהמשך לסיכומים בכתב אשר הוגשו לאחר דיון קדם משפט שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים והנתבע בעצמו, בו הורה בית משפט זה על הגשת סיכומים בכתב בהתייחס לכלל הבקשות שטרם ניתנה לגביהן החלטה, וזאת במסגרת תביעה שטרית שהגישה התובעת נגד הנתבע בגין שיק מספר 10225 על סך 100,000 ש"ח מיום 20/9/05.
הנתבע הגיש בקשה למחיקת התביעה בה טען כי התביעה התיישנה, וזאת היות שהתובעת מבססת את תביעתה על אירוע משנת 1998, בו נגנבו לטענתה באשמת בנו של הנתבע שתי משאיות אשר בעלה של התובעת היה לכאורה בעלים משותף שלהן, כאשר תיק ההוצל"פ נפתח כשמונה שנים לאחר האירוע המקים את עילת התביעה. עוד טען הנתבע כי התובעת כלל אינה אוחזת בשיק, באשר ההיסב אליה נעשה באופן פיקטיבי בלבד וללא תמורה. בעניין זה ציין טען הנתבע כי התובעת אף לא יכולה להיחשב כמי שהשיק הוסב אליה על דרך של היסב מגביל, שכן היסב מעין זה דורש רישום מפורש על השיק עצמו. לטענת הנתבע, אין כל יריבות משפטית בינו לבין התובעת אשר כלל לא היתה צד לעסקת היסוד, וזאת במיוחד לאור הטענה שהועלתה על-ידי בעלה של התובעת בהליך אחר, לפיה החוב הנטען אשר בגינו הוגש השיק לביצוע אף אינו שייך לו, אלא לחברת א.ה. שילוח אקספרס בע"מ (להלן "
החברה").
בהמשך הגיש הנתבע בקשה נוספת, לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו. לטענת הנתבע, מדובר בתביעה מפוקפקת אשר לא נתמכת בראיות כלשהן, שסיכויה קלושים ואשר דינה להידחות גם מן הטעמים של התיישנות והעדר יריבות כמפורט לעיל. בהמשך טען הנתבע כי התובעת ובעלה הם חסרי כל אמצעים, ואף נקלעו לקיים כלכליים, כך שבמידה והתביעה תדחה ויפסקו לטובת הנתבע הוצאות, הרי שהוא יוותר אל מול שוקת שבורה.
בתגובתה של התובעת לבקשות הנ"ל נטען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות מן הטעם שהנתבע לא העלה אותה בהזדמנות הראשונה שבה יכול היה לעשות כן, דהיינו בהתנגדות לביצוע השיק. עוד נטען כי על פי התצהיר שהגיש בעלה של התובעת, עילת התביעה נגד הנתבע התגבשה כשנתיים לאחר סיום מערכת היחסים העסקית ביניהם, קרי בשנת 2000 לערך, עת מומשה המשאית ויתרת שוויה הועבר לידי הנתבע, אשר סירב להעבירה לבעלה של התובעת. לגבי טענת העדר היריבות טען ב"כ התובעת כי לא נפל במקרה דנן כל פגם בהסבת השיק, הואיל ומדובר בהפקדת השיק על ידי בת זוגו של הנפרע מהחשבון המשפחתי. בהמשך נטען כי בעלה של התובעת רשאי היה לעשות שימוש בשיק הביטחון נשוא התובענה, אשר ניתן לו באופן אישי להבטחת הכספים שהשקיע בשותפות, ואין למנוע זאת ממנו משום שבחר בעבר לתבוע את הכספים באמצעות החברה, כאשר לא ניתן בתיק הנ"ל פסק דין סופי. באשר לבקשה להפקדת ערובה נטען כי הנתבע לא העלה ולו טענה ראויה אחת עליה ניתן לבסס בקשה כאמור ולכן דינה להידחות.
לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, הגיש הנתבע בקשה נוספת לצרף לתצהירו מסמכים הקשורים לתובענה שהגישה נגדו החברה באמצעות בעלה של התובעת, אשר לטענת הנתבע עילתה זהה לזו העומדת בבסיס התובענה דנן.
בדיון קדם המשפט שהתקיים במעמד הצדדים, החליט כאמור בית משפט זה על הגשת סיכומים בכתב לגבי כל בקשות הביניים שטרם ניתנה בהן החלטה, ולאחר הדיון הוגשו סיכומים כאמור.
דיון
לאחר עיון בממצאים שבפני, הנני קובע כי בשלב זה אין מקום לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות. ראשית, על-פניו ובהעדר ממצאים לסתור זאת, ההזדמנות הראשונה של הנתבע לטעון טענת התיישנות היתה במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר. משלא העלה הנתבע את טענת התיישנות במועד הנ"ל, אזי לכאורה ולפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אין להיזקק לה כעת. טענתו של הנתבע כי נודע לו על מועד היווצרותה הלכאורי של עילת התביעה רק לאחר הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם בעלה של התובעת טעונה בירור עובדתי וחקירה של הנתבע.
שנית, גם לגופה של טענת ההתיישנות, נראה לכאורה שעל-פי גרסת התובע עילת התביעה לא נולדה במועד גניבת המשאיות, דהיינו בשנת 1998, אלא במועד שבו סירב הנתבע למסור לידי בעלה של התובעת את יתרת שווייה של המשאית שלא נגנבה. מכל מקום, אין לקבוע בשלב מקדמי זה, ללא כל בירור עובדתי ומשפטי וללא חקירה של הצדדים, מהו המועד המדויק שבו נולדה לכאורה עילת התובענה.
לפיכך, ומשהנתבע לא התייחס בתצהירו שהוגש בתמיכה לבקשה למחיקת כתב התביעה לעובדות עליהן הוא מבסס את טענת ההתיישנות ולמועד שבו נודע לו עליהן, וממילא אף לא נחקר בעניין זה, אינני מוצא לנכון לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
כמו-כן הנני דוחה את טענתו של הנתבע בדבר העדר יריבות בין הצדדים, כמפורט להלן.
באשר ליריבות מול התובעת - אין חולק כי התובעת מחזיקה בשיק, והשאלה אם היא רשאית לתבוע זכויות מכוחו דינה להתברר בהמשך הדיון בתובענה. יצוין שאף אם השיק לא הועבר אל התובעת בדרך של הסבה, והיא איננה "אוחזת" בו כמשמעות המונח בפקודת השטרות - אין בכך כדי למנוע ממנה לתבוע את פירעונו של השיק בהוצאה לפועל, כל עוד הועבר לידיה כדין (ראה לעניין זה ע"א 537/89
רמטקס נ'
Rainbow Window Fashion inc.
ואח', פ"ד מו(4) 573, בפסקה 4 לפסק הדין, וכן ש. לרנר
דיני שטרות, תשנ"ט-1999, בעמודים 243-245).
בנוסף, יש לדחות גם את הטענה לפיה הואיל ובעלה של התובעת ניסה לתבוע בעבר את הכספים אשר שולמו עבור המשאית בשם החברה, אין הוא או אשתו יכולים לתבוע כעת את הכספים באופן אישי. ראשית, מהממצאים שבפני לא ניתן להסיק כי התובענה שניהלה החברה במסגרת ה"פ 1086/00 נדחתה באופן המונע הגשת תובענה נוספת באותו עניין. שנית, התובענה דנן הוגשה בעילה שטרית, בגין שיק שנמסר לכאורה באופן אישי לבעלה של המבקשת ולא לחברה, בעוד התובענה במסגרת ה"פ 1086/00 הנ"ל לא נגע כלל לשיק נשוא התובענה. אשר על כן, וכפוף לכך שאותו סכום חוב לא ייגבה מהנתבע פעמיים - אין כל מניעה בהגשת התובענה שבפני.
לאור דחיית בקשותיו של הנתבע לסילוק התובענה על הסף, ולאחר שהוגשו תגובות וסיכומים בנידון מטעם ב"כ התובעת, הנני קובע כי התובעת תהיה זכאית ל"יתרת זכות" במאזן ההוצאות אשר תבוא לידי ביטוי בהמשך הדיון בתובענה.
הואיל ונפסקה לזכות התובעת "יתרת זכות" כאמור, אינני מוצא לנכון לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע.
המזכירות מתבקשת לקבוע את התיק להוכחות בפני אחד משופטי אחר הצהריים, וכן
להעביר העתק של החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, ג' באב, תשס"ז (18 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.
_______________
מיכאל תמיר, שופט