בפני בקשה למחיקת כותרת ובקשה למתן רשות להתגונן. תחילה הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן בלבד (בש"א 163985/06) ובדיון אשר התקיים ביום 2/7/06 טען ב"כ הנתבעים 2 ו-3, כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.
בכתב התביעה נטען, בין היתר, כדלהלן: התובעות הן הבעלים של נכס המצוי ברחוב הפרחים 42 קריית שאול. ביום 13/7/92 נחתם בין התובעות לבין נתבעת 1 הסכם שכירות בגין הנכס וזאת בערבותו האישית של הנתבע 2. ביום 25/11/97 האריכו הצדדים את הסכם השכירות, בערבותם האישית של הנתבע 2 ונתבעת 3, אשר חתמו כערבים לתוספת להסכם וכן על גבי שטר חוב על סך 10,000 ש"ח. הצדדים האריכו את הסכם השכירות פעם נוספת, עד ליום 30/6/05. עם תום תקופת השכירות פנה נתבע 2, בעל פה, לנציג התובעות וביקש, כי תקופת השכירות תוארך בחצי שנה נוספת, עד ליום 31/12/05. נציג התובעות הסכים להארכת הסכם השכירות. למרות זאת, הנכס פונה בפועל על ידי הנתבעת 1 אך ורק ביום 10/2/06 ובמהלך תקופה זו לא שילמה הנתבעת 1 דבר בגין השכירות, למעט דמי השכירות עבור חודש יולי 2005, אשר שולמו בינואר 2006. הנתבעים חייבים לתובעות דמי שכירות בגין החודשים אוגוסט עד דצמבר 2005, בסך 20,000 ש"ח. כמו כן חייבים הנתבעים לתובעות סך נוסף של 2,000$ וזאת בהתאם לסעיף 19 להסכם השכירות, הקובע פיצוי מוסכם בסך 50 $ עבור כל יום בו הנכס לא יפונה במועד, שכן הנתבעת לא פינתה את המושכר ביום 31/12/05 אלא ביום 10/2/06. לטענת הנתבעים בתשובתם מיום 27/3/06, הם אינם אחראים להארכת תקופת השכירות מעבר ליום 30/6/05 ומי שאחראי לכך היא הנתבעת 1. הנתבעים חייבים לתובעת סך כולל של 29,340 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה.
נתבעת 1 לא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן והתובעת זכאית לקבל נגדה פסק דין על יסוד כתב התביעה ונספחיו. נתבעים 2 ו-3 הגישו בקשה כאמור, הנתמכת בתצהירו של נתבע 2 בלבד.
הנתבע מודה בכך, שהוא ונתבעת 3 ערבו לתשלום דמי השכירות עד ליום 30/6/05, ששולמו במלואם. בסעיף 5 לתצהירו אומר הנתבע, כי לא ערבו, לא בכתב ולא בעל פה, לתשלומים של נתבעת 1 לאחר יום 30/6/05, "וגם אם טכנוקוט המשיכה להשתמש במושכר לאחר תאריך 30/6/05 הרי תביעתן של הנתבעות (צ"ל: המשיבות) צריכה להיות נגד טכנוקוט בלבד. כל סכום שנתבע ממני או מאשתי אינו מבוסס על שום התחייבות ו/או ערבות שלי הן בכתב והן בעל פה".
נתבע 2 נחקר על תצהירו והשיב, בין היתר, שיצאו מהמושכר באופן סופי בסוף ינואר 2006 (עמ' 2 לפרוטוקול) וכי לאחר 30/6/05 נציג התובעות, "לא זכר כנראה את תאריך הסיום כפי שאני לא זכרתי, החברה נשארה שם...". ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.
דיון
תביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר כאשר היא נתמכת ב"ראשית ראיה" ואין צורך במערכת מלאה של ראיות בכתב (א' גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
, מהדורה שמינית, עמ' 367). ההסכמים אשר צורפו לכתב התביעה מהווים "ראשית ראיה" בכתב ודין הבקשה למחיקת כותרת להידחות.
בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר נכון. כך ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה בכל מקרה בו התצהיר מגלה הגנה אפשרית מפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסקי דין רבים כבע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד ישראל בע"מ ובע"א 9654/02
חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל.
ואולם, אם לנתבע אין הגנה ולו לכאורה או אם במהלך חקירתו הנגדית מופרכת הגנתו לכאורה מפיו הוא, אזי תתבקש המסקנה, כי ההגנה היא "הגנת בדים" ובית המשפט לא ייעתר לבקשה.
אין מחלוקת אמיתית לגבי סכום התביעה ולגבי המועד בו עזבה הנתבעת 1 את המושכר. השאלה היחידה היא, בהנחה שהאמור בתצהירו של הנתבע 2 נכון, האם הנתבעים 2 ו-3 ערבים לדמי השכירות עד ליום 31/12/05 וכן לתשלום הפיצויים המוסכמים בסעיף 19 להסכם השכירות, בסך 50 $, עבור כל יום איחור בפינוי המושכר.
נדמה, כי התצהיר התומך בבקשה אינו מגלה הגנה אפילו לכאורה. על פי גרסתו של הנתבע עצמו כל הארכות ההסכם במשך השנים נעשו רטרואקטיבית וגם לגבי העתיד, "אם דיברנו ב- 2001 זה הוארך מ- 99 ועד 2002 (כדוגמא)". כך הדבר עולה גם מההסכמים להארכת הסכם השכירות.
מגרסת הנתבע עולה, שהצדדים הסכימו מכללא להארכת הסכם השכירות לתקופה נוספת וככל שהיתה הסכמה כזו הרי שהיא כוללת בחובה גם את הארכת ערבותם של הנתבעים 2 ו-3. זאת ועוד, אם לא היתה הארכה של הסכם השכירות הרי שהיה על הנתבעת לפנות את המושכר כבר ביום 30/6/05 וכל יום של איחור בפינוי המושכר מהווה הפרה יסודית של ההסכם והתובעות זכאיות לסך השווה ל- 50 $ בגין כל יום איחור. הנתבעים אינם יכולים לטעון, שערבותם אינה חלה על הפרת ההסכם ואי פינוי המושכר במועד, ובנסיבות אלה ערבותם היתה על סכום גבוה הרבה יותר מסכום התביעה.
לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה למתן רשות להתגונן והתובעות זכאיות לפסק דין על מלוא סכום התביעה, הוצאות ושכ"ט.
ניתנה היום י"ג בתמוז, תשס"ו (9 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.
משנדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעות סך של 29,340 ש"ח וכן אגרת בית משפט בסך 543 ש"ח, סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 25/4/06 ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעות, יחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום י"ג בתמוז, תשס"ו (9 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.