בפניי בקשת רשות להתגונן, בפני תביעה כספית בסך 18,927 ש"ח לתשלום שכר טרחה.
התביעה נפתחה כנגד המבקשת בהליך של סדר דין מקוצר בטענה כי היא לא שילמה לתובע (להלן:
"המשיב") את סכום שכר הטרחה המגיע לו על מתן שירות מקצועי שסיפק לה בתביעתה בבית הדין לעבודה.
לטענת המבקשת, היא אינה חייבת למשיב דבר, אלא שהמשיב הוא זה שחייב לה כספים בשל נזקים שגרם לה במהלך הטיפול המשפטי.
לטענת המבקשת, המשיב פעל בניגוד לחובת הנאמנות שלו, ברשלנות וגרם לה נזקים רבים והיא מבקשת לקזז כל סכום שייפסק מסכום הנזקים המגיעים לה לטענתה.
לטענת המבקשת, היא שכרה את המשיב כדי שיגן עליה במסגרת סכסוך עם בית החולים וולפסון בו עבדה, לטענתה, המשיב פעל מאחורי גבה וסגר עסקה עם בית החולים מבלי ליידע אותה ולהתייעץ עמה טרם החתימה והתנהגות זו מהווה חריגה מהסמכות שהקנתה למשיב.
לטענת המבקשת, מזכירת המשיב התקשרה אליה וביקשה ממנה לשלם למשיב שכר טרחה בסך 16,800 ש"ח היא קבעה פגישה עם המשיב על מנת שיסביר לה במה מדובר וביום הפגישה התקשרה המבקשת למזכירת המשיב וביקשה לדחות את הפגישה במספר ימים שכן הייתה חולה עם חום גבוה. לגרסתה, המשיב מסר לה טלפונית כי ישלח שליח לקחת את השיק. היא ביקשה לדבר עם המשיב, בשלב זה לטענתה כלל לא ידעה על הסכם הפשרה ולא הבינה כיצד המשיב הגיע לסכום זה, היא בקשה הסברים מהמשיב וזה האחרון סרב להסביר בטענה כי אין לו זמן.
בחקירתה הנגדית השיבה המבקשת כי פנתה אל המשיב על מנת שייצג אותה בתביעה כנגד המעסיק שלה.
לגרסתה, הבינה כי ההגדרה של "זכויות התביעה" כפי שנכתב בתביעה שנפתחה בבית הדין לעבודה כוללת בתוכה הרעת תנאים, עוגמת נפש, פגיעה בזכויות עבודה, כאשר לטענתה, מטרת השימוע בעניין העברתה ממחלקה אחת לשנייה והרעת תנאי העבודה שלה מבלי שנעשה שימוע מקדמי, והערכות לפיהן אינה מתאימה למחלקה ממנה הועברה.
לשאלות המשיב לעניין המצאות הסעד הכספי בכתב התביעה ענתה כי אינה מבינה מדוע לא ציין המשיב את הסעד הכספי מאחר והבטיח לה כי יעשה זאת.
לטענת המבקשת, מדובר בהפרת הסכם יסודית בטענה שהייתה רשלנות, המשיב הגיע להסכמה עם המעביד מבלי שיידע אותה תוך שהוא מוותר על חלק ניכר מהתביעה, על כל הסעד הכספי. בחקירתו, לטענתה לא נגע בשאלה האם הוא ידע את המבקשת ואם לאו.
בתצהיר המבקשת נטען במפורש, כי המשיב התחייב לעדכן את המבקשת בהתקדמות התיק. החובה נובעת מטיב יחסיו עם הלקוחה ומדובר על הפרת חובת נאמנות.
לטענת המבקשת, המשיב מתייחס רבות לעניין הסעד הכספי. בכתב התביעה, מצויין סכום הפיצוי המגיע לה ואשר נערך ע"י המשיב אשר גם קבע מה מגיע לה.
לטענת המבקשת, הסכם שכר הטרחה הנו רק על שכר היסוד ולא בכללותו לכן הוא צונח למחיר של 7,000 ש"ח ובהפחתה של הסכומים שקיבל מגיע למשיב 1,000 ש"ח בלבד.
לטענת המשיב, המבקשת חתומה על הסכם שכר טרחה ובו לא מדובר בכך שהעניין העיקרי יהא סעד כספי. מדובר בזכויות עבודה שנבעו מעצם העברת המבקשת ממחלקה אחת לשנייה, היות והוראות התקשי"ר שפורסמו ביום 29.5.06 אוסרות מעבר ממחלקה אחת לשנייה.
בנוסף טוען המשיב, כי מדובר על נושא הקביעות, המבקשת טענה כי לא קיבלה קביעות וזו הייתה עיקר התביעה, עניין הסעד הכספי הוסף כעוגמת נפש והמבקשת מנסה לפטור עצמה מלשלם שכר טרחה. לטענת המשיב, כל המשימות בתיק הושגו, שכר הטרחה אותו דורש המשיב לטענתו סביר, לא צוין שכר יסוד.
דיון
הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשותיו של המבקש ע"י ביהמ"ש, בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא אך לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של המבקש יחד עם חקירתו הנגדית
הגנה לכאורה בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 2418/96
כלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז (5) עמ' 133).
לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה, כי המבקש דובר אמת, אלא אם כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם המבקש (הגנת בדים) ואשר כל מטרתן נועדו על מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.
אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן של הראיות ובנוסף, בשלב זה על ביהמ"ש לייחס את מלוא המהימנות לגרסתו של המבקש, אשר לא נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התביעה.
כך מבקש, אשר מבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, תצהיר מעיין זה או כזה המנוסח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן (ע"א 543/86, ע"א 424/86).
