התובעת היא חברה המנהלת משרד פרסום והתקשרה עם הנתבעת, שהיא סיעה פוליטית במועצת העיר תל אביב, בחוזה למתן שירותים המוגדרים (במתמיה) כשירותי "ליווי לסיעת הירוקים בבחירות לעירית תל אביב", נספח א' לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר" (להלן: "החוזה"); מר יעקב פלקסר (להלן: "פלקסר") ששימש כמנהל אדמיניסטרטיבי של הנתבעת, מאשר את חתימתו על החוזה (סעיפים 1 ו 7 לתצהירו התומך בבקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן וכן שורה רביעית בחקירתו הנגדית בעמ' 1 לפרוטוקול).
לפי החוזה הייתה התובעת אמורה לקבל, בין יתר הסכומים המפוטרים בו כתמורה לשירותיה, גם סכום של -.30,000 $ אם תצליח הנתבעת להכניס למועצת העיר ארבעה נציגים; סכום זה מוגדר על ידי פלקסר כ"בונוס" (סעיף 10 לתצהירו) אם כי ספק בעיני אם זו הגדרתו הנכונה, אך מאחר ואין לכך משמעות, איני רואה צורך להרחיב הדברים בעניין זה ולצורך קיצור הדברים יקרא על ידי הסכום הנ"ל גם כן: "הבונוס".
אין חולק על כך שהנתבעת הצליחה להכניס 4 נציגים למועצת העיר ועל כן זכאית התובעת לקבל את סכום הבונוס (סעיף 23 לתצהיר פלקסר).
בהתאם, הוציאה התובעת לנתבעת חשבונית, נספח א'1 לכתב התביעה, הכוללת את סכום הבונוס לתשלום וכן סכומי כסף נוספים שנבעו מהחזר שיקים קודמים שנמשכו על ידי הנתבעת לפקודת התובעת, ואשר החזרתם הביאה לחיובי בנק בריבית חריגה ועמלות החזרה (להלן: "החשבונית" ו "חיובי החריגה" בהתאמה).
סכום החשבונית לא שולם ולנתבעת טענות שונות להצדקת אי התשלום האמור לגישתה; במאמר מוסגר יש להוסיף כי טענה אחת, זו שהוצאת חשבונית זיכוי על ידי התובעת, לאחר שהחשבונית הנ"ל לא שולמה, יש בה כביכול משום ויתור על התביעה, אינה זקוקה לכל דיון באשר לדחייתה.
טענה ראשונה בפי הנתבעת היא שסכום הבונוס הוא סכום הכולל מע"מ, ועל כן הסכום בחשבונית, והנתבע במסגרת תובענה זו, הוא גבוה מהמגיע בשיעור של 18%, הוא שיעור המע"מ הכלול בחשבונית מעל סכום הבונוס.
אין ממש בטענה זו וניתן לדחותה, כבר בשלב זה של הדיון כ"הגנת בדים"; בחוזה נרשם במפורש שהמחירים המפורטים בו אינם כוללים מע"מ; פלקסר מאשר בעדותו (עמ' 3 לפרוטוקול) שאכן החוזה קובע שהתשלומים אינם כוללים מע"מ, אך "לא זה מה שהוסכם"; הסיבה להסדר השונה מהכתוב, לטענת פלקסר, היא שהנתבעת אינה יכולה לקזז את סכומי המע"מ הכלולים בחשבוניות המופקות לה כך שהיא "מפסידה" את המע"מ (סעיף 13 לתצהירו ועמ' 3 לפרוטוקול, שם).
הסבר זה, ככל שנשמע הגיוני, אין בו הגיון; עיסקת שירות, כגון זו שנעשתה כאן מתחייבת במע"מ ועל כך, כמובן, אין חולק.
לפי סעיף 16(2) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1976 (להלן: "חוק מע"מ"), החייב במס בעסקת שירות הוא נותן השירות, קרי, במקרה הנדון, התובעת; נותן השירות רשאי להעביר את הנטל הכלכלי של המס על מקבל השירות, כפי שנעשה בדרך כלל וכפי שנעשה כאן על פי החוזה אך חובת הדיווח והתשלום נותרת שלו [ ע"א 738/89 שלמה נתן נ. אליהו זגורי, פד"י לז4 עמ' 387 (להלן: "פס"ד זגורי"); ראה גם ע"א 2981/92 יעקב כהן ואח' נ. צמד ע.א. בע"מ ואח' פד"י נ2 עמ' 869 והפסיקה הנזכרת שם ].
על כן, גם אם הייתה התובעת מקבלת את הבונוס כתשלום "הכולל מע"מ" לפי גישת הנתבעת, היה עליה לפצלו ולדווח למנהל מס ערך מוסף על התשלום כעל סכום הכולל בחובו את המע"מ וכך יש לראותו גם ביחסים שבין הצדדים (ראה "פס"ד זגורי" הנ"ל); התוצאה היא שכל חשבונית הייתה מציגה בכל מקרה סכום נומינלי וסכום מע"מ שאינו ניתן לקיזוז על ידי הנתבעת.
משמעות הדברים היא שלא עניין העדר האפשרות לקיזוז של המע"מ הוא הרעיון העומד מאחרי דברי פלקסר אלא טענה פשוטה לפיה על סכום הבונוס אין להוסיף שיעור של 18%, שיעור המע"מ שיש להוסיף לסכום הבונוס, אם אכן מדובר בסכום בונוס "נטו", כפי החוזה.
לבד מכך שהטיעון הכלכלי אינו מצדיק את דבריו של פלקסר, הרי שמתברר מחקירתו הנגדית כי הנתבעת פעלה בסופו של דבר בניגוד לדברי עדותו בכל הנוגע לתשלומים הקבועים האחרים שלפי החוזה, שיעור של -.6,000 $ "דמי ריטיינר" שלהם הוסף שיעור של 18% בגין מע"מ, שאינו כלול בתמורה, לפי טופס הזמנת העבודה נספח במ/6.
הגנת הנתבעת בהקשר לשיעור 18% בגין המע"מ על הבונוס הינה על כן "הגנת בדים" שדינה להדחות גם בשלב זה [ ראה: ע"א 356/85 משה מגן נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"י מא3 עמ '19 בעמ' 322; ע"א 434/86 נאות מרינה בת ים בע"מ ואח' נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"י מג2 עמ' 355; ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ ואח' פד"י מו4 עמ' 193) ].
טענה שנייה של הנתבעת נוגעת למה שמכונה על ידי הצדדים "מדיה", קרי רכישת שירותי פרסום על ידי התובעת עבור הנתבעת לצרכי מערכת הבחירות נשוא החוזה.
אין חולק על כך שהתשלומים שקבלה התובעת, או אמורה הייתה לקבל מהנתבעת, לא כללו מחירים עבור "פרסום במדיה" וכן בגין שירותים שונים שצריך היה לקבלם מנותני שירותים שונים.
לטענת הנתבעת, היא סברה שהמחיר שיהיה עליה לשלם עבור אותם שירותים לספקים השונים, יהיו תשלומי "נטו", קרי ללא כל עמלה נוספת עבור שירותיה של התובעת, כך שהתמורה המגיעה לתובעת בגין שירותיה שלה, הכוללים השגת השירותים הנוספים מהספקים השונים, הוא תשלום דמי הריטיינר הנ"ל בסך של
-.6,000 $ וכן תשלום הבונוס, שגובהו היה מותנה במספר הנציגים שיבחרו למועצת העיר מהנתבעת.
התברר, ואין על כך מחלוקת, שהתשלומים שגבתה התובעת בגין "מדיה" כללו גם עמלה עבורה.
טענה זו של הנתבעת אינה חסרת ממשות, על פניה; אמת, לכאורה, אם טענה זו מתקבלת, התוצאה הנובעת ממנה היא שהתובעת הייתה מוכנה לתת את שירותיה במחיר זול, ככל הנראה (בהתחשב בכך ששירותים אלו נמשכו על פי החוזה שלשה חודשים) ונטלה על עצמה סיכון עסקי בכך שעיקר רווחיה יבואו מהבונוס התלוי בהצלחת הנתבעת בבחירות; מאידך, בהעדר כל אמירה בעניין זה בחוזה, יכול שהנתבעת יכולה הייתה להסיק שאין התובעת אמורה "לגזור קופון" על חשבונה, כאשר, כך ניתן להניח, התקשרות ישירות עם הספקים השונים תהיה זולה יותר ותחסוך את דמי "הקופון" הנ"ל.