אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ (להלן -
התובעת) הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד סלומון וילהם (להלן -
הנתבע) לתשלום סך של 12,875 ש"ח, בגין יתרת חוב שמקורה בהסכם השכרת רכב מיום 21/6/2004 (להלן -
ההסכם). על פי ההסכם, התעריף החודשי לתשלום עבור השכרת הרכב הוא 560$ בתוספת מע"מ, וההשתתפות העצמית היא בסך 400$ בתוספת מע"מ.
מכתב התביעה ומהחשבוניות אותן הציגה התובעת בדיון (
ת/ 1- ת/5) עולה, כי הנתבע לא שילם דמי שכירות בגין חודשים 9/05 עד 12/05. כמו כן, לא שילם דמי השתתפות עצמית בגין שתי תאונות דרכים בהן היה מעורב בתאריכים: 7/6/05 ו- 1/12/05. שיק על סך 2,127 ש"ח שמשך הנתבע בגין השתתפות עצמית עקב התאונה מיום 7/6/05, חולל באי פירעון.
הנתבע הגיש בקשה למחיקת כותרת ולחלופין, בקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 170782/06) הנתמכת בתצהיר, בו טען שלוש טענות עיקריות: יתרת החוב הנטענת על ידי התובעת אינה נכונה ובתדפיס שצורף לתביעה מופיעים סכומים שונים כסכום בסך 2,144 ש"ח מיום 25/12/05 בגין "נזק ותביעה", שטיבם אינו נהיר לו והוא משער, כי מדובר בדמי שכירות שלא מתייחסים לתקופה בה החזיק ברכב או בחיובים אחרים שהתובעת זקפה לחובתו באורח חד צדדי ובלתי מוצדק. טוען הנתבע, כי המסמכים שצירפה התובעת אינם מהווים ראשית ראייה וגם עסקינן בתביעה נזיקית לסכום שאינו קצוב ולכן התביעה אינה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר. טענתו השנייה של הנתבע היא, להפרה חד צדדית של ההסכם על ידי התובעת, כאשר נציגיה פרצו לרכב באישון לילה ונטלו אותו עימם ללא הודעה מוקדמת וללא הצדקה. טענתו השלישית היא, שבאותה עת היו ברכב חפצים אישיים ו- 20,000$ במזומן (להלן -
הכסף), שנועדו לתשלומים שונים של עסקו. הנתבע פנה אל התובעת בבקשה להשבת הכסף שנלקח אך התובעת טענה, שערכה חיפוש ברכב והכסף לא נמצא. בהתאם לכך, טוען הנתבע, כי אף אם נותר חייב סכום קטן בגין דמי השכירות, סכום זה אמור להתקזז מסכום הכסף שנלקח.
דיון
בקשה למחיקת כותרת
על פי תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 (להלן -
תקנות סדר הדין האזרחי), שלושה תנאים מצטברים דרושים לשם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר: סכום כסף קצוב, קיומם של חוזה או התחייבות וראייה בכתב. הלכה פסוקה היא, כי הדרישה לכתב פירושה, כי המסמכים הדרושים אמורים להיות "ראשית ראיה" בלבד, ואין הראיה חייבת להיות ראיה למלוא עילת התביעה (א' גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי
, מהדורה שמינית, עמ' 365-367). התובעת מתבססת בתביעה על המסמכים הבאים: ההסכם הקובע את תנאי ההתקשרות, הנספח להסכם בו נקבע תעריף חודשי של 560$ ותשלום השתתפות עצמית בסך 400$ ועל כרטסת הנהלת חשבונות ובמהלך הדיון הוגשו החשבוניות (
ת/1, ת/2, ת/3, ת/4, ת/5). ממסמכים אלה עולה כי חובו של התובע הוא כדלהלן:
1. בגין תקופת השכירות שמיום 30/9/05 ועד 30/10/05- 560$ , ובשקלים
3,027 ש"ח כולל מע"מ.
2. בגין תקופת השכירות שמיום 30/10/05 ועד 30/11/05- 560$ ובשקלים
3,050 ש"ח.
3. בגין תקופת השכירות שמיום 30/11/05 ועד 20/12/05 - 392$ ובשקלים-
2,362 ש"ח.
4. השתתפות עצמית בגין תאונה מיום 1/12/05 בסך 400$ ובשקלים-
2144 ש"ח, מוגדר בכרטסת כ"נזק ותביעה".
5. השתתפות עצמית בגין תאונה מיום 7/6/05 בסך 400$ ובשקלים-
2127 ש"ח, מוגדר בכרטסת כ"נזק ותביעה".
לפיכך, טענת הנתבע, כי הסכומים אינם ברורים ואינם מתייחסים לתקופת השכירות דינה להידחות, סכום התביעה הוא סכום קצוב התואם את הסכומים המפורטים בהסכם. החיוב בגין "נזק ותביעה" הוא חיוב בגין השתתפות עצמית בשתי התאונות בהן היה מעורב הנתבע ואין מדובר בתביעה נזיקית אלא חוזית. הנתבע הודה בחקירתו, כי היה מעורב בתאונות ולא שילם לתובעת את התשלום בגין השתתפות עצמית עקב התאונה מיום 1/12/05. באשר להשתתפות העצמית בגין התאונה מיום 7/6/05, משך הנתבע שיק לטובת התובעת שעל פי אישור הבנק של הנתבע (
ת/1) חולל באי פירעון עקב היעדר כיסוי מספיק ולכן נותר הנתבע חייב סכום זה. טענת הנתבע, כי היה על התובעת לקבל את סכום ההשתתפות העצמית מחברת הביטוח היא טענה בעלמא.
בהתאם לאמור, מדובר בסכום קצוב מכוח חוזה, והמסמכים שצירפה התובעת מהווים "ראשית ראיה" כנדרש ולכן נדחית הבקשה למחיקת כותרת.
בקשה למתן רשות להתגונן
בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05
אליהו אוזן נ'
בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן -
עניין אוזן) ובע"א 9654/02
חברת האחים אלפי בע"מ נ'
בנק לאומי לישראל (להלן -
עניין אלפי) (טרם פורסמו). אולם, אם במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, מופרכת הגנתו לכאורה על ידי סתירות פנימיות בגרסתו או אם מתברר מפיו הוא, שהאמור בתצהיר אינו נכון, אזי תתבקש המסקנה, כי ההגנה היא "הגנת בדים" ובית המשפט לא ייעתר לבקשה.
הנתבע טוען, כי התובעת הפרה את ההסכם עימו בכך שללא הצדקה הורתה לפרוץ את הרכב ולקחתו (להלן -
תפיסת הרכב) מכך נובעת טענתו הנוספת, כי במהלך תפיסת הרכב נעלמו 20,000$ שהיו ברכב. בחקירתו הנגדית הודה הנתבע, כי לא שילם לתובעת עבור חודשים אוקטובר ונובמבר 2005 ואף לא שילם עבור החלק היחסי של דצמבר ועבור ההשתתפות העצמית בגין התאונה מיום 1/12/05. כך בעמוד 2 לפרוטוקול מיום 4/10/2006 אומר הנתבעת במענה לשאלות ב"כ התובעת:
ש.יש בידי חשבונית מאוקטובר 2005 על סך 560$, חשבונית לנובמבר 2005 על סך 560$, האם אתה שילמת עבור חשבוניות אלה?
ת. לא, שתי חשבוניות אלה לא שולמו מאחר והיה לי אשראי ועוד לא הגיע הזמן. עדיין לא שילמתי אותם.
ש. מציגה לבית המשפט ולב"כ חשבונית נוספת שמדברת על חיוב של 392$ שמתייחסת עד ליום 20/12 החלק היחסי של דצמבר. האם שילמת עבור חשבונית זו?