החלטה בתיק א 2484/05

המשיבה הגישה כנגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב נטען בסך 3,288,788 ש"ח בצרוף ריבית בשיעור פריים בתוספת 1% נכון ליום הגשת התביעה.

התביעה מבוססת על הסכם שיווק ומימון מיום 25.11.03 לפיו שיווקה המשיבה את יבול תפוחי האדמה של המבקשים, ולצורך גידול תפוחי האדמה, העניקה המשיבה למבקשת 1 מימון מסויים כנגד בטוחות כמפורט בהסכם בין הצדדים מיום 25.11.03 (להלן:"ההסכם").

כאמור המשיבה העמידה מימון כספי למי מהמבקשים ולטענתה בהתחשבנות שערכה הכוללת את תפוחי האדמה ששווקו והמימון נותרו המבקשים חייבים למשיבה את סכום התביעה.

המבקשת 5 הודיעה בשמה ובשם יתר המבקשים כי הם מפסיקים את ההתקשרות עם המשיבה.

כתוצאה מכך, המשיבה העמידה לפרעון את יתרת החוב שנותרה. שטר החוב והשקים חוללו ומכאן התביעה ובקשה לעיקול זמני שנתקבלה.

בעקבות העיקול הזמני שהוטל הוגשה הבקשה לביטול העיקול הנתמכת בתצהירם של המבקשים 2 ו- 4 .

המבקשים טוענים כי המבקשים 2 ו - 5 אינם צד להסכם עם המשיבה וכי העיקולים שהוטלו פוגעים במבקשים ובקנינם מעבר לנדרש.

בנוסף נטען, כי התביעה ובקשת העיקול חסרי ביסוס ונועדו ליצור לחץ על המבקשים שהינם בעלי נכסים והעומדים במסגרות האשראי שנקבעו להם על ידי הבנקים.

המבקש 2 נחקר אודות תצהירו ולשאלת בית המשפט, לאחר שהצהיר כי ההסכם עם המשיבה הינו הסכם מימון, שבין המבקשת 1 לבין המשיבה, השיב : "הם קנו את היבול ונתנו מימון עבור גידולו". ובהמשך השיב: "...כל מה שעניין אותם (המשיבה ד.ג.) זה לקבל כמה שיותר סחורה ממני. אני עם הקונה לא היה לי עסק ולא ניהלתי מו"מ. הם רצו כמה שיותר טונות... אם היתה כמות שהם לא רצו זה מסיבות של איכות ואז מכרתי למי שאני רוצה והמחיר שהסחורה שווה בשוק או ביצוא".

מכאן, ברור כי הטענה של המבקשים כי מדובר בהסכם מימון גרידא אינה נכונה, באשר המשיבה אינה מוסד פיננסי אלא משווקת יבולים ולצורך כך נותנת אפשרות מימון למגדלים כדוגמת המבקשים.

יש לציין כי מחיר לטון תפוחי אדמה לא היה מחיר קבוע אלא היה נקבע מחיר לכל עסקה ועסקה.

בחקירתו הנגדית כאשר הועמד המבקש 2 מול ההסכם הכתוב על נספחיו ועדותו לא תאמה את הכתוב, השיב כי לא קרא את ההסכם או הנספח הרלבנטי, אלא הסתמך על האמון המוחלט  במשיבה ותו לאו.

המבקש 4 מציין כי המבקשת 5 הוקמה במטרה לקבל הטבות של מפעל מאושר ולעמוד בתקנים הארופאים ומשהוקמה,  היתה חלוקה בינה לבין המבקשת 1, כאשר המבקשת 1 הינה המגדלת ואילו המבקשת 5 הינה הדואגת למשלוח היצוא לחו"ל ולשאלת בית המשפט ענה מנהלה : "ישאב מכרה את הסחורה לאדיר ואדיר מכרה את זה לתנופורט".

בהמשך כאשר נשאל של מי הבעלות בסחורה כאשר מעורבות הן המבקשת 1  והן המבקשת 5 השיב : "הבעלות בסחורה נשארת כל הזמן של ישאב.

ש. למה אדיר שלחה את החשבונות למהדרין.

ת. זה מותר, זכותה של אדיר למכור סחורה של מישהו אחר. אדיר שיווקה בשביל ישאב".

(עמ' 17 לפרוטוקול).

אף כי התשובות אינן תואמות ועקביות, ניתן לראות כי המבקשות 1 ו- 5 חד הן במסכת היחסים כלפי המשיבה.

מטעם המשיבה העיד מר גד ברק אשר בעדותו מציין כדלהלן : "שמשון בודה בא והצהיר בפני ובפני העובדים שלי ובפני מנכ"ל חברת האם שלי כבל עם ועדה כי הוא לקח הלוואות מבנקים ושעבד את כל הנכסים שלו לבנקים על מנת שלא נוכל להטיל עיקול על אף אחד מהנכסים שלו. אני פניתי לכל מקום שאפשר שאין שעבודים והטלתי עיקולים. גיליתי הליך של הברחת נכסים זו הצהרה שהוא מתכוון להבריח נכסים". (עמ' 26 לפרוטוקול).