החלטה בתיק א 24309/06

עניינה של החלטה זו הנה בקשת הנתבעים, להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן : " התקנות") וסעיף 353 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן:" החוק").

הנתבעים טוענים, כי מצבה הכלכלי של התובעת קשה, כפי שהוצהר על ידי מנהל התובעת במספר הזדמנויות בהליך, וכי סיכוי התביעה הנמוכים מהווים "מקצה שיפורים" להסכמים שנערכו ונחתמו עם התובעת ועל פיהם פעלו הצדדים.

עוד נטען, כי העובדה שהתובעת בחרה שלא להיות מיוצגת בהליך על ידי עורכי דין מטעמה מלמדת כי מצבה הכלכלי קשה וכי קיים חשש כי הנתבעים יתקשו לגבות את הוצאותיהם מהתובעת, אם וככל שתדחה תביעתה.

על עובדת מצבה הכלכלי הקשה של התובעת, ניתן ללמוד מדבריו של מנהל התובעת בדיון אשר התקיים ביום 1.12.06 בו טען כי הוא מייצג את עצמו וכי אין לו כסף לשכור עו"ד. זאת ועוד, במכתבה של התובעת מיום 30.12.06 מציין מנהלה של התובעת כי "היום לתובע אין אפשרות כספית לשכור עו"ד לייצגו".

בנוסף טוענים הנתבעים, כי סיכוי הצלחת התביעה נמוכים.
לפיכך, לטענת הנתבעים, קיים חשש של ממש כי באם תדחה התביעה לא יהיה מהיכן לגבות את סכום ההוצאות באם ייפסקו כנגד התובעת.

מנגד טוענת התובעת, כי עורך הדין שלה פוטר מאחר וזה מעל בתפקידו וכי הנתבעים הפרו הפרה יסודית את ההתחייבות שלהם כלפי התובע.

עוד טוענת התובעת, כי יזמה וליוותה נאמנה את הנתבעים במשך ארבע שנים עד לחתימת ההסכם בין שני הצדדים, הסכם המקנה לה את הזכות לקבל את מלוא העמלה וכי אי תשלום מלוא העמלה המגיעה לתובעת גרמו להידרדרות במצב בריאותו של מנהל התובעת לרבות הידרדרות במצבו הכלכלי, עד שלא היתה לו יכולת לשכור שוב עורך דין לגביית החוב נשוא התביעה.

סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005,( פורסם ביום 17.3.2005) קובע:-

"353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.
הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן.

סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 כאמור לעיל מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת-חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד.