החלטה בתיק א 15841/07

בקשת נתבע לחייב את התובע במתן ערובה להבטחת תשלום הוצאות משפט לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 [להלן - " התקנות"]. הבקשה מבוססת על היותו של התובע אזרח זר, שחקן כדוריד מקצועי, המצוי בישראל במסגרת ספורטיבית - מקצועית וכן על העובדה שהנתבע לא המציא את מען מגוריו ולא פירט נכסים בארץ.  

התובע מתנגד לבקשה, זאת בעיקר בהתחשב בסיכויי התביעה, אשר להערכתו הינם גבוהים.

דיון

על פי התביעה תקף הנתבע, שישב ביציע מגרש כדוריד, את התובע, שחקן ששיחק על המגרש. במהלך קדם המשפט הוצגה גם קלטת המראה לכאורה התפרצות של הנתבע אל המגרש ובשלב מסוים, לכאורה, מגע פיסי בינו לבין התובע. הנתבע טוען בהגנתו כי למעשה התובע הוא שתקף, לא את הנתבע, אלא שחקן של הקבוצה היריבה "ומאותו רגע ואילך פרצה מהומה במהלכה נטען כי התובע הותקף ע"י הנתבע".

תקנה 519 [א] לתקנות קובעת:

ערובה לתשלום הוצאות[483]

519.    

(א)       בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

התקנה והפסיקה, מאפשרות לבית המשפט, תוך הפעלת שיקול דעתו, לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, באם תידחה תביעתו.

ומהו אותו שיקול דעת? ברע"א 544/89, אויקל תעשיות [1985] בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פד"י מד [1] 647, נפסק:

"תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ והנתבע, אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבותן ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2)."

אשר לתובע שאינו תושב או בעל נכסים בישראל, נפסק [בע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון בע"מ), פד"י מז   [3]  846, 850 [להלן - " עניין אל לטיף"]:

"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת תקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות

סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי התובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות". [הדגשות שלי, י.ה.].

עוד נפסק כי כי חיוב בהפקדת ערובה צריך שיעשה במשורה ולא כדבר שבשגרה (רע"א 2080/00 שופרסל בע"מ נ' ניב , פ"ד נד (2) 845).

הנתבע טוען כי בבוא בית המשפט לשקול האם להיעתר לבקשה לפי תקנה 519 לתקנות, אין אפילו מקום לבחון את סיכויי הצלחת התביעה כשמדובר בתושב זר שאינו בעל נכסים בארץ.  הנתבע מפנה לבש"א 878/06 [מח - ירושלים] מדינת ישראל נ' עזבון מחמוד סמיר. עיון בהחלטה מגלה כי טיעונו אינו מדויק. לא נפסק כי לעולם לא יבחן בית המשפט את סיכויי הצלחת התביעה, אלא כי כך יש לנהוג במקרים בהם מבוססת התביעה ברובה על טיעון עובדתי ובטרם נשמעו ראיות. במקרה שלפני אמנם מבוססת התביעה על טיעון עובדתי ואמנם טרם נשמעו ראיות, אך הוצגה קלטת וממנה עולה כי תוך כדי משחק, התפרץ הנתבע אל תוך המגרש ואף הנתבע כאמור אינו חולק על כך כי הוא עצמו לא הותקף על ידי התובע טרם המגע הפיסי ביניהם [אם כי טוען לאירוע רב משתתפים בו היה התובע יוזם, כלפי אחר].

זאת ועוד, בעניין אל לטיף נפסק כאמור כי סיכויי התביעה הינם שיקול חשוב ואף הותווה מבחן איכותי לבחינתם [תביעה שסיכוייה אינם קלושים]. יש אכן לברר ולבחון את העובדות והראיות בזהירות. ואולם, לעת הזו - לא אוכל לקבוע כי סיכויי התביעה קלושים או חלשים. לא אוכל לקבוע כי מדובר בתביעת סרק. אינני סבורה כי עוצמת התביעה כשלעצמה היא כזו הדורשת הפקדת ערובה להוצאות משפט.

נכון שהתובע לא הצביע על קיומם של נכסים הנמצאים בארץ, מהם יוכל הנתבע להיפרע באם תידחה התביעה, ובעבר די היה בכך כדי לחייב את המשיב - המתגורר באוקראינה, בערובה להבטחת הוצאות המבקש (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי [מהדורה שביעית, (1995) 900]. יחד עם זאת אין מדובר בשיקול אקסקלוסיבי ויחיד. יש לשקול שיקול זה ביחד עם שאר השיקולים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה לגופו.

מעל לצורך אוסיף, כי לא מצאתי מקום להתייחס לטענה בדבר העדר פירוט כתובתו הרשומה של התובע וזאת נוכח התגובה לבקשה המפרטת את כתובתו.

על כן ומכל הטעמים לעיל, לא אוכל להיעתר לבקשה.

סוף דבר - הבקשה נדחית.

ניתנה היום 24.3.08 בהעדר הצדדים.