החלטה בתיק א 001919/02

לפני שלוש בקשות לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, שניתן, במעמד צד אחד, בתאריך 9.9.02.

נתבעות מס' 11 ו-13 הגישו את הבקשות בבש"א 22349/02 ובבש"א 22348/02, שהיו זהות למעט טענה אחת או שתיים (כפי שיפורט), ואומנם התגובות והסיכומים בבקשות אלו הוגשו במאוחד. נתבעת מס' 12 הגישה את הבקשה בבש"א 22402/02.

הבקשה להיתר המצאה, שהתבססה על תצהירו של מר אורי בוגוסלבסקי (להלן: "בוגוסלבסקי"), אחד מן התובעים, הוגשה יחד עם הגשת כתב התביעה. על פי המתואר, בין השנים 2001-1999 רכשו התובעים (להלן: "הרוכשים" או "המשיבים") דירות (להלן: "העיסקה" או "הרכישה") בפרוייקט בפלורידה הנקרא, Lake Marion Golf Resort (להלן: "הפרוייקט") וזאת לשם השכרתן.

נתבעת מס' 1  באמצעות נתבעים מס'  3-2 (להלן: "היזמים"), יזמה את הפרוייקט.

נתבעת מס' 4 יחד עם נתבעת מס' 8 (שהינה זכייניתה הראשית בישראל) וכן נתבעת מס' 5, שמחצית ממניותיה בבעלות הראשונה, באמצעות נציגיהן, נתבעים מס' 7-6 (להלן: "אנגלו סכסון"), שימשה כנציגה רשמית של היזמים, תיווכה ושכנעה את התובעים לרכוש דירות בפרוייקט, תוך הצגת מצגי שווא והדגשת הכדאיות שבעסקה.

בפועל, כך כפי המשיבים, עלויות העסקה היו גבוהות מן ההכנסות, שווי הדירות נמוך מהשווי בו נרכשו, וחלק נכבד מן התובעים, שמימן את הרכישה על ידי משכנתא אמריקאית, לא יכלו לעמוד בה.

נתבעת מס' 9, חברת ניהול אמריקאית, שניהלה את השכרת הדירות בפרוייקט, הבטיחה, על ידי הצגת נתונים צפי לתפוסה בפרוייקט, כי אין סיכון מבחינת נתוני השוק כפי שהוצגו. לאחר שהמצג התברר כמוטעה, היינו קבלת חזקה בדירה אותה לא ניתן להשכיר בפועל, נטשה זו את הטיפול  בפרוייקט.

נתבעות מס' 10 ו- 12, הינן חברות פיננסיות למשכנתאות, שנתנו לחלק מן הרוכשים משכנתא. במתן המשכנתא, הציגו החברות הנ"ל בהתנהגותן, מצג, כך לטענת הרוכשים, כי מחיר היחידה בפרוייקט הינו סביר.

לגבי נתבעת מס' 10 נטען, כי היה לה קשר עסקי-אישי עם היזמים והיה לה עניין בהצלחת הפרוייקט מעבר לעצם מתן המשכנתא, שהוביל לרווח.

נתבעות מס' 11 ו-13, הינן בנקים למשכנתאות, שהציגו לרוכשים מצג, כנתבעת מס' 12, בדבר היות מחיר הפרוייקט סביר. לטענת המשיבים, אשר רכשו 55 דירות מתוך 70 הדירות שהוצעו במסגרת הפרוייקט, הבנקים הציגו מצג רשלני כדי להשיא את רווחיהם, וזאת על ידי מתן המשכנתאות.

כך ובאופן כללי, לשיטת המשיבים, מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

לפי תקנה 500(10)- את התביעה נגד אותם נתבעים שמקום מושבם הוא מחוץ לתחום המדינה, יש ובית המשפט מוסמך לברר, יחד עם התביעה שהוגשה נגד אותו בעל דין שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. מעבר לכך, לבית המשפט הייתה הסמכות לדון בתביעה נגד אותם נתבעים, אם מקום מושבם של אלו היה בתחומי המדינה.  

לפי תקנה 500(4)(א) ו- (ב)- כל ההסכמים נחתמו בארץ (הסכמי הרכישה והסכמי המשכנתאות) ורק בשלב החזרת החוזים ארצה על ידי אנגלו סכסון, והחתימה עליהם, בוצע הקיבול הנדרש.

ולפי תקנות 500(5) ו-500(7)-  התביעה הינה על הפרת חוזים והתובענה כולה מבוססת על התרשלות החברות הנתבעות, בהטעיה ובמצגי שווא.

לבסוף, העלו הרוכשים את הטענה, כי רובם ככולם ישראלים, על כן, ניתן היה לצפות להתדיינות בישראל במקרה הצורך, כאשר בכל מקרה, אין להפריז בקשיי נוחות בניהול הליכי משפט, שאיבדו מעוצמתם בעידן בו אנו חיים.

 היזמים הגישו בקשה בבש"א 18457/02 לביטול היתר ההמצאה. הבקשה נדחתה על ידי כב' השופט אזר ז"ל בהחלטתו מיום 19.7.04. עמדת היועץ המשפטי שהוגשה בעקבות ההחלטה, קבעה, כי חוזה הרכישה בין היזמים לרוכשים הכיל תניית שיפוט, שהיוותה תנאי מקפח בחוזה אחיד לפי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. נתבעת מס' 10 הגישה בקשה בבש"א 23510/02 לביטול היתר ההמצאה שניתן כאמור, בקשה זו נדחתה אף היא. 

היזמים ונתבעת מס' 10 צורפו אם כן כדין לתביעה שהוגשה כנגד אנגלו סכסון.

כך, הגיעה העת להכריע בבקשות נשוא ההחלטה, כהמשך להחלטות כב' השופט אזר ז"ל.

בש"א 22402/02