אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בעניין מועד הקרע אשר נקבע שש שנים לאחר הפרידה הפיזית בין בני הזוג, חרף מגוריהם בשתי מדינות שונות

החלטה בעניין מועד הקרע אשר נקבע שש שנים לאחר הפרידה הפיזית בין בני הזוג, חרף מגוריהם בשתי מדינות שונות

תאריך פרסום : 01/10/2017 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה באר שבע
16172-03-13
29/12/2016
בפני השופטת:
רות אטדגי-פריאנטה

- נגד -
תובעת:
א.י.
עו"ד שמשון דוידי
נתבע:
נ.י.
עו"ד אילן אבירם
החלטה
 

 

הכרעה בעניין מועד הקרע.

 

רקע:

  1. הצדדים נישאו זל"ז בנישואים אזרחיים בחו"ל ביום 6.2.1993.

            מנישואיהם נולדו שלושה ילדים, אחד מהם כיום בגיר ושני קטינים.

 

  1. הצדדים עלו לארץ ביום 14.4.1998.

 

  1. בשנת 1999 רכשו הצדדים דירת מגורים ברחוב --- בישראל (להלן: "הדירה הראשונה") אשר נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים.

            לצורך רכישתה נטלו בני הזוג משכנתא.

 

  1. בשנת 2006 חזרה התובעת לחו"ל יחד עם שלושת ילדיהם של בני הזוג.

 

  1. בחודש נובמבר 2011 נרכשה דירה נוספת ברחוב --- בישראל (להלן: "הדירה השנייה"). הזכויות בה נרשמו על שם שני הצדדים שווה בשווה.

 

  1. בחודש יוני 2012 שבה התובעת לארץ, תחילה ללא ילדיה וכעבור כשנה עלו גם ילדיה עמה ומאז מתגוררים הם בדירה הראשונה.

 

  1. ביום 9.12.2012 הגיש הנתבע תובענה להתרת נישואין במסגרת תיק תה"ן 15960-12-12.

            נישואיהם הותרו על פי פסק דין מיום 14.4.2013.

 

  1. ביום 10.3.2013 הגישה התובעת שלוש תובענות:

           

  • תובענה למזונות בתמ"ש 16051-03-13 (ממתין למתן פסק דין).

 

-           תובענה למשמורת בתמ"ש 16319-03-13 – בה ניתן פסק דין ביום 25.6.2013 אשר קבע את  משמורת הקטינים בידי אימם.

 

  • תובענה לאיזון משאבים בתמ"ש 16172-03-13.

בתובענה זו חלוקים הצדדים בעניין מועד הקרע – נשוא החלטתי זו.

 

תובענה נוספת להנפקת דרכונים לקטינים (תמ"ש 388-05-13) הוגשה ביום 2.5.2013 ובמסגרתה ניתן פסק דין בהסכמה.

 

  1. הצדדים נחקרו בשאלת מועד הקרע ובתובענה למזונות ביום 18.5.16.

            סיכומי התובעת הוגשו ביום 30.6.16.

סיכומי הנתבע הוגשו ביום 9.10.16.

 

טענות הצדדים בתמציתן:

 

  1. לשיטת הנתבע יש לקבוע כי מועד הקרע הינו המועד בו חזרה התובעת עם הילדים לחו"ל, קרי: בחודש יוני 2006.

לטענתו, בסמוך למועד עזיבת האישה את הארץ, פרץ משבר בחיי נישואיהם ומשלא הצליחה האישה להסתדר בארץ חזרה היא לחו"ל יחד עם הילדים.

            לטענתו, ממועד זה פסק למעשה השיתוף ביניהם.

אליבא לגרסתו, רישום הזכויות בדירה השנייה גם על שם התובעת נעשה עקב ייעוץ משפטי לקוי שקיבל, משנאמר לו כי לא יוכל לקבל משכנתא מבלי שהתובעת תירשם כלווה, היות ושניהם עדיין רשומים כנשואים.

 

  1. התובעת מנגד מכחישה את טענות הנתבע.

לטענתה, ההחלטה על חזרה לחו"ל הייתה החלטה משותפת והנתבע הוא זה אשר שכנע אותה לחזור לארץ הולדתם ולהקים מחדש את בית חלומותיהם.

הוסכם כי התובעת וילדיהם יתגוררו תחילה אצל הוריה ותוכנן כי בהמשך, יצטרף אליהם הנתבע.

בהמשך לתכניתם זו, רכשו הצדדים מגרש בחו"ל עליו בנו בית מגורים משותף.

אף רכישת הדירה השנייה הייתה בעקבות החלטה משותפת של שניהם.

 

בחודש אפריל 2012 נודע לה כי הנתבע מנהל רומן עם אישה אחרת ובעקבות זאת חזרה ארצה במטרה לנסות ולהציל את נישואיה.

ממועד זה חדל השיתוף בפועל ועל כן יש לקבוע כי זה הוא מועד הקרע.

 

הדין החל:

 

  1. בני הזוג נישאו ביום 6.2.1993.

על כן חל בעניינם המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון התשל"ג – 1973 (להלן: החוק").

ככלל, המועד הקובע לביצוע איזון משאבים הינו מועד פקיעת הנישואין כהוראת סעיף 5 לחוק.

חריג לכלל זה נקבע בסעיף 8 (4) לחוק הקובע כי מקום בו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי בית המשפט לקבוע שאיזון שווי הנכסים  יבוצע במועד מוקדם יותר ממועד פקיעת הנישואין.

 

  1. על פי הדעה הרווחת בפסיקה, מועד הקרע הוא נקודת הזמן בה תמו יחסי השיתוף בין בני הזוג, וכלשונה של כב' השופטת נתניהו בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי פד"י מו' (1) 602, 613:

"מועד זה הוא המועד שבו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של "שלי – שלי ושלך – שלך" .

 

  1. בפסיקה הוכרו אינדיקציות שונות המצביעות על הפסקת השיתוף, הנלמדות מאירועים שונים, כגון: עזיבת הבית; הגשת תביעה (ע"א 809/90 פרשת לידאי לעיל); בגידה בבן הזוג (ע"א 246/77 דרור נ' דרור פד"י לב' (1) 829; ע"א 343/87 פרי נ' פרי פד"י מד' (2) 154) וכיוצ"ב.

 

            אין המדובר ברשימה סגורה וכל מקרה נבחן לגופו על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

כך למשל ניתן למצוא פסיקה הקובעת כי אין די בעצם הפירוד בפועל כדי להוות הצדקה לסטייה ממועד פקיעת הנישואין (ר' לדוג' תמ"ש 6852/97 פלונית נ' אלמוני – ניתן ביום 11.3.1999).

על בית המשפט לבחון מה הוא המועד בו חדלו הצדדים לראות את עצמם כשותפים (כלשונו של כב' השופט י. שקד בתמ"ש 18568-05-13 פלונית נ' אלמוני – ניתן ביום 21.6.2015) ומה היא נקודת הזמן שבה הגיעו הנישואים לסיומם "דה פקטו" והפכו למרוקנים מתוכן (כדברי כב' השופט ויצמן בתמ"ש 3591/02 ש.צ. נ' ח.צ. - ניתן ביום 5.12.2007).

 

ומן הכלל אל הפרט:

 

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את ראיותיהם, הגעתי למסקנה כי חרף מגוריהם הנפרדים של הצדדים משנת 2006 ועזיבת האישה את הארץ יחד עם ילדיהם בשנה זו, לא פסק השיתוף בין הצדדים במועד זה.

 

אנמק להלן את מסקנתי.

 

  1. המניע לחזרה לחו"ל:

כפי שעולה מגרסאות הצדדים, קיימת מחלוקת ביחס למניע שבעטיו עזבה האישה את הארץ.

 

לגרסת האישה, העזיבה הייתה פרי החלטה משותפת של שניהם. הסיכום ביניהם היה כי היא תיסע יחד עם הילדים לחו"ל והוא יישאר "קצת" בארץ במטרה לחסוך כספים מעבודתו ולאחר מכן יצטרף אליהם לחו"ל (סע' 10 לתצהירה מיום 29.9.13).

           

גרסת הבעל בעניין זה הייתה בלתי עקבית ומשתנה:

בסע' 4 לתצהירו מיום 23.11.15 (להלן: "התצהיר השני") טען, כי התובעת עזבה את הארץ  "בעקבות משבר שפרץ ביניהם", וכי "עם הפרידה כבר היה ידוע שאין עתיד לזוגיות שלהם"(סע' 5 לתצהירו השני)  ולא היה שום סיכוי שיחזור לחו"ל (סע' 6 לתצהירו השני).

עוד הוסיף בתצהירו זה (סע' 7) כי תקופה קצרה לאחר עזיבתה, החל כבר בזוגיות חדשה שנמשכה כשש שנים עם מגורים משותפים.

 

עדות זו אינה עולה קנה אחד עם עדויותיו הקודמות, עת היה מיוצג ע"י בא כוחו הקודם:

            ראשית – עניין קיומו של "משבר בחיי הנישואין" לא אוזכר כלל בעדויותיו הקודמות.

כך למשל, הצהיר הוא בסע' 4 לתצהירו הקודם מיום 21.10.2013 (להלן: "התצהיר הראשון") כי אחת הסיבות לעזיבתה של האישה הייתה, שהיא לא הסתדרה בישראל ואין לה משפחה בארץ. עניין "המשבר הזוגי" לא אוזכר בו כלל.

 

            מאוחר יותר, הבהיר בדיון מיום 17.11.14 את קשיי הסתגלותה בארץ:

"גם פה היא לא יכלה למצוא עבודה והייתה לה בעיה עם השפה וחוץ מזה הייתה שם אימא ופה אין אף אחד, אז היא נסעה לשם. אני הסכמתי לזה". (עמ' 4, ש' 16-18(.

 

 

 

על כך חזר גם בחקירתו מיום 18.5.16:

" [היא חזרה לחו"ל] כי פה לא הצליחה למצוא עבודה, אימה ואחותה חיות בחו"ל והיא לא יכולה לחיות בלעדיהן וזאת הסיבה שהיא חזרה." (שם, עמ' 32 ש' 4-6).

           

רק כאשר עומת עם האמור בתצהירו השני לפיו עזבה את הארץ עקב "משבר זוגי" שפרץ ביניהם, רק אז הוסיף: "גם בגלל זה." (שם, שם בש' 8).

ברם, לא זו בלבד שאין בתצהירו כל פירוט בדבר טיבו של אותו "משבר" אלא שגם לא ידע הוא לפרטו במסגרת חקירתו. וכך השיב הוא כשנשאל על מהותו של אותו משבר:  "בגלל אימא שלה, היא רצתה לחזור לאימא שלה והיא לא מתכוונת לחיות פה". (עמ' 33, ש' 28-38).

 

לא שוכנעתי איפוא כי העזיבה הייתה בעקבות משבר שפרץ בנישואיהם.

יש ואכן היה זה פרי רצונה של האישה. עם זאת, אין חולק כי הדבר נעשה בהסכמת הנתבע, כפי שהודה בעדותו בפניי הן בדיון מיום 17.11.14 ("אני הסכמתי לזה") והן בדיון מיום 18.5.16.

 

  1. אף טענתו בדבר העדר סיכוי לחזרה לחו"ל וסתימת הגולל על זוגיותם עם העזיבה, (סע' 4-7 לתצהירו המאוחר) עומדת בניגוד להצהרותיו הקודמות.

כך למשל העיד הוא בדיון מיום 17.11.14:

"היה זמן קצר שרציתי לנסוע לגור שם איתה, אבל אין שם עבודה, שום דבר בשבילי".

ובסעיף 15.9 לכתב הגנתו, הנתמך בתצהיר, העיד הוא:

"כאשר לנתבע הייתה עוד תקווה לחיים משותפים, נסע לחו"ל ורכש בית קרקע מכספי הפיצויים שקיבל ממקום עבודתו". (הדגשה לא במקור – א.ר.)

 

בחקירתו מיום 18.5.16 אף הודה כי נושא הגירושין כלל לא עלה על הפרק לפני העזיבה (עמ'

32, ש' 22) ולא גובש ביניהם כל הסכם פרידה, לא בכתב ולא בעל פה (ר' עמ' 32 לפרוט').

בהמשך העיד, כי הועלתה גם האפשרות שהיא תחזור לארץ אך משלא רצתה  "אז מצא בחורה אחרת וזהו." (שם, בעמ' 53 ש' 14-17).

 

  1. הבית בחו"ל:

האינדיקציה הברורה ביותר להמשך יחסי השיתוף לאחר שנת 2006 הינה עצם בניית דירת מגורים נוספת בחו"ל.

על פי עדות הנתבע, בחודש פברואר 2010, התפטר הוא ממקום העבודה בו עבד במשך כתשע שנים; משך את כל כספי הפיצויים ואת כספי הפנסיה שצבר במבטחים (סע' 10; סע' 15.9 לכתב ההגנה); פדה כספי תכנית חסכון וכספי קרן השתלמות; ואף נטל הלוואה (פרוט' מיום 18.5.16 עמ' 37, ש' 22).

            את כל הכספים הללו השקיע ברכישת מגרש בחו"ל ובניית ביתו עליו.

            סה"כ השקיע לטענתו כ – 102,000 ₪ (שם, בעמ' 39, ש' 28-29).

 

עוד הוסיף והעיד כי הוא זה אשר השגיח על הבנייה ועל שיפוצו של הבית (אשר היה "חצי בית" – לטענתו) ולשם כך, נסע לחו"ל כדי להשגיח באופן אישי. (שם, בעמ' 37, ש' 1; עמ' 38, ש' 9-10).

בבית זה התגוררו התובעת והילדים עד לחזרתם ארצה.

בית זה נרשם ע"ש אימה של התובעת.

וכך סוכמו הדברים בסע' 4 לתצהירו מיום 7.4.13 בתמ"ש 16051-03-13:

"בשנת 2010 התפטרתי מהעבודה, קיבלתי דמי פיצויים, ביטוחים וחזרתי לחו"ל קרוב לשנה. במהלך התקופה בניתי בית קרקע, השקעתי את כל הכספים שהיו לי ושוב חזרתי לארץ. עלי לציין שמאחר ואיני אזרח --- נאלצתי לרשום את הבית על שם הוריה של אשתי".

 

כל הפעולות הללו מצביעות על כוונה אחת ברורה: "רילוקיישן"; כוונת השתקעות בחו"ל.

אין זה מתקבל על הדעת, כי אדם יתפטר ממקום עבודה יציב בו הועסק תקופה כה ארוכה; ישקיע את כל כספי חסכונותיו בדירה שאינה בארץ מגוריו אלא בארץ מגורי אשתו בנפרד; ירשום את הזכויות בה ע"ש אימה של האישה וכל זאת שעה שכל אותה עת  "כבר ידע שהם מזמן כבר לא ביחד." (עמ' 41 לפרוט' מיום 18.5.16, ש' 2-3).

 

לא מצאתי גם לקבל את הטענה כי הדירה נרשמה ע"ש אימה של התובעת אך מפאת העובדה כי אינו אזרח ---. ככל שלא הייתה לו כל כוונת שיתוף עם התובעת, מדוע לא רשם את הזכויות בדירה ע"ש אימו או אחותו – המתגוררות אף הן בחו"ל כפי שעולה מעדותו? (ר' סעיף 22 להלן).

 

הנתבע ניסה להסביר את הגיונה של הרכישה, בכך שזו נעשתה לטענתו בהתאם לסיכום ביניהם לפיו הדירה בישראל תיוותר לו והוא בתמורה  "יבנה להם בית." (עמ' 36 לפרוטוקול מיום 18.5.16, ש' 1).

ברם, לא זו בלבד שגרסה זו לא הועלתה באף אחד מכתבי בית-דין הקודמים, אלא שעומדת היא בניגוד לגרסתו בכתב הגנתו, לפיה הצהיר הוא כי נסע לחו"ל ורכש את הבית  "כאשר הייתה עוד תקווה לחיים משותפים".

לא זו אף זו: אליבא לגרסתו, הסיכום הנטען היה  "מיד כשהם עזבו" (שם בעמ' 36, ש' 17-20) בעוד שהבית הנ"ל נרכש רק כארבע שנים לאחר מכן.

 

דומה איפוא כי לא זו בלבד שהוא תמך בחזרתה של האישה והילדים לחו"ל - אלא שסביר להניח כי יש ותכננו לחזור לגור ביחד שם בחו"ל או למצער לחזור לישראל, ככל שהשיבה לשם לא תצלח.

לא בכדי לא ביקש הוא להתיר את נישואיהם טרם המעבר; לא ביקש להסדיר מפגשים בינו לבין ילדיו הקטינים ואף לא מנע את יציאתם.

 

  1. פרנסת המשפחה:

הנתבע מודה כי אף תמך במשפחה בסכומים חודשיים שנעים בין 150 ל – 200 דולר.

לדברי בא-כוחו בדיון שהתקיים ביום 25.6.13, סכום זה היה בו כדי לספק מעבר לצרכי

משפחה ממוצעת בת שני הורים ושני ילדים עפ"י רמת החיים שהייתה נהוגה בעיר מגוריהם

בחו"ל (שם, בעמ' 7, ש' 20-22).

 

  1. ביקורי הנתבע בחו"ל:

חרף הפרידה הפיזית, המשיך הנתבע להיפגש עם אשתו וילדיו ושהה תקופות ארוכות במחיצתם במקום מגוריהם בחו"ל.

כך למשל הודה כי לאחר התפטרותו, שהה בחו"ל מחודש יוני 2010 עד לחודש ינואר 2011, ושם "גר איתה." (עמ' 4 לפרוט' מיום 2.12.13, ש' 9).

אולם, מאוחר יותר שינה את גרסתו וטען ש "יכול להיות שלא הבינו אותי נכון, שטעיתי" (עמ' 35 לפרוט' מיום 18.5.16, ש' 12) ושהוא לא התגורר עמה, אך משנשאל היכן שהה הוא

בכל זאת במהלך כל התקופה, לא ידע ליתן כל תשובה ברורה. תחילה טען כי שהה אצל אחותו (שם, בעמ' 34 ש' 28), בהמשך העיד: "אני הייתי בבית הזה, בשטח הזה, יש לנו שני בתים" (עמ' 35, ש' 9). מאוחר יותר העיד כי התגורר גם אצל ההורים שלו וגם אצל חברים (שם, שם בש' 22).       

 

כן הודה כי הגיע שוב לתקופה של כשבועיים בחודש אוקטובר 2011 עת חל יום הולדתה של

האישה, אם כי לטענתו, ביום זה חל גם יום הולדתה של אחותו.

 

כן הודה כאמור כי הגיע לחו"ל כדי להשגיח באופן אישי על כל השיפוצים שנעשו במגרש.

(עמ' 38, ש' 9-10).

 

 

 

  1. הדירה השנייה:

אינדיקציה נוספת ומרכזית להמשך השיתוף הכלכלי בין הצדדים הינה רכישת הבית הנוסף ורישומו על שם שניהם, בשנת 2011.

לגרסת התובעת, דירה זו נרכשה בהתאם להצעת הנתבע, על מנת  "להבטיח את בטחון ילדיהם ועתידם." (סע' 14 לתצהירה).

לדבריה, הסיכום ביניהם היה כי הנתבע יחזור לחו"ל; הדירות בישראל יושכרו ומדמי השכירות תשולם המשכנתא; היתרה תשמש למחייתם בחו"ל ובכך יתאפשר לבנם הגדול ללמוד שם רפואת שיניים (סע' 15 ו – 16 לתצהירה).

 

הנתבע, מנגד טוען בכתב הגנתו, כי הדירה נרשמה באופן פורמאלי בלבד גם ע"ש התובעת (סע' 4) וזאת עפ"י דרישת הבנק (סע' 15.7) היות ולא ניתן היה לרכוש את הנכס על שמו בלבד עקב היותו רשום כנשוי (סע' 15.8 לכתב ההגנה).

כשנשאל מדוע אם-כן לא ביקש הוא להתיר את נישואיו טרם ביצוע הרכישה, השיב:

"פשוט לאותו רגע הייתה רכישה ממש משתלמת." (עמ' 41, ש' 32).

לא מצאתי לקבל נימוק זה:

לא זו בלבד שגרסה זו לא נטענה קודם לכן באף אחד מכתבי בי-דין מטעמו אלא שהיא אף לא נתמכה בכל אסמכתא בדבר כדאיות הרכישה דווקא באותה עת.

 

זאת ועוד: דירה זו נרכשה תמורת סך של 380,000 ₪ ומומנה רובה ככולה מכספי משכנתא

(בסך של 334,785 ₪).

לדברי הנתבע, דירה זו נרכשה בידיעתה ובאישורה של התובעת (עמ' 41, ש' 21-22) והיא אף

מסרה בידיו ייפוי כוח נוטריוני קונסולרי (סע' 17.5 לכתב ההגנה).

עם זאת, לא ידע הוא לנמק מדוע שתינתן הסכמתה להתחייבותה עפ"י המשכנתא חרף העדר זכויותיה בדירה זו, ומדוע שתינתן הסכמתה לשעבד את זכויותיה בדירה הראשונה – שלדידה אין חולק כי הינה בעלת מחצית הזכויות בה - תמורת הבטחת פרעון המשכנתא בדירה השניה שבה כביכול אין לה כל זכות.

(על שעבוד הדירה הראשונה – ר' עדות הנתבע בעמ' 42, ש' 23).

כשנשאל על כך השיב: "את זה צריך לשאול אותה." (שם, בעמ' 44 ש' 1).

בהעדר כל היגיון ממשי בצידה של הסכמתה הנטענת, לא מצאתי לקבל את טענתו בנדון.

 

יובהר עוד כי חרף הרישום "השגוי" כנטען, לא דאג הנתבע לערוך כל הסכם המאשר את בעלותו הבלעדית על דירה זו. כשנשאל על כך השיב תשובה בעלמא: "לא יודע. טעות." (שם, בעמ' 43, ש' 11).

 

כידוע, רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראייה חותכת לתוכנו (סע' 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969). המבקש לסתור את הזכויות על פי הרישום נדרש לראיות ממשיות וכבדות משקל. כאלה לא הוצגו בפניי.

 

אף אם הנתבע הוא זה אשר נשא בתשלומי המשכנתא, אין בכך כדי להצדיק סטייה מרישום הזכויות.

וכפי שנקבע בפרשת דקר (ע"א 66/88 דקר נ' דקר פ"ד מג (1), 122):

"כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני זוג התכוונו לאיזון

ולשיוויון וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר וויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת ביטויה כהסכמה על רישום הבעלות המשותפת".

 

בהעדר כל ראיה הסותרת את הרישום, יש לקבוע כי הרישום משקף את הבעלות הממשית.

דומה כי הנתבע בעצמו אינו משוכנע כי אין לתובעת כל זכות בדירה זו, שהרי בא-כוחו הצהיר בדיון מיום 17.11.14 כי מהודעת באת כוחו הקודמת של הנתבע (עו"ד שלמן) עולה כי  "יש הסכמה שהדירות האלה משותפות" ושהמחלוקת הינה רק בעניין "תשלומי המשכנתא" (שם, בעמ' 8 ש' 10-11; ש' 25).

 

  1. בסיכומיו מטיל ב"כ הנתבע את עיקר יהבו על הטענה כי התובעת לא הביאה כל ראיה לקיומו של חשבון משותף, חרף עדותה בדיון כי הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף עד לחזרתה לארץ.

אכן, טענה זו בדבר קיומו של ח-ן בנק משותף מעולם לא הועלתה ע"י התובעת קודם לכן.

עם זאת, אף התובע בעצמו לא הבהיר כיצד התנהלו הצדדים עובר למועד עזיבת האישה, אם באמצעות ח-ן בנק משותף ואם באמצעות ח-ן הרשום על שמו בלבד.

 

כך או כך, מתוך החומר שהובא בפניי, לא שוכנעתי כי החל משנת 2006 התנהלו הצדדים על פי משטר של הפרדה רכושית.

כידוע, ניהול חשבונות נפרדים, כמו גם ניהול ח-ן נפרד ע"ש אחד הצדדים בלבד אינו מלמד

כשלעצמו, על כוונה להפרדה רכושית ביחס לכלל נכסי בני הזוג (ע"א 964/92 אורון נ' אורון,

פ"ד מז (3), 758).

ההתנהלות הכלכלית בקשר לנכסיהם, כפי שפורטה באריכות לעיל, חרף עזיבת האישה

והילדים את הארץ בשנת 2006, אינה מתיישבת עם הטענה בדבר הפרדה רכושית.

העובדה כי לאחר מועד זה, התובע רכש דירה בחו"ל אשר מומנה כל כולה מכלל חסכונותיו; וכי נרכשה דירה נוספת שנרשמה ע"ש שניהם תוך התחייבות משותפת של שניהם עפ"י המשכנתא; וכי המשיך לפרנס את אשתו וילדיו מידי חודש בחודשו ואף שהה עמם תקופות ארוכות בחו"ל – בכל אלה יש כדי להצביע על המשכה של אותה התנהלות כלכלית כפי שנוהלה בתקופת מגוריהם המשותפת בארץ, ואין די בפרידה הפיזית כדי להעיד על הפרדה רכושית, שעה שהתנהלותם אינה מתיישבת כלל עם אותה הפרדה.

 

דומני כי הפירוד הממשי נוצר אכן רק עם היוודע לתובעת על קיומה של האישה האחרת,

כטענתה.

ולראייה: הנתבע עתר להתיר את נישואיו רק לאחר שאשתו הנוכחית נכנסה להיריון (ר' עדותו בעמ' 41, ש' 13-14).

רק במועד זה חדלו הצדדים לראות את עצמם כשותפים ונישואיהם הפכו למרוקנים מתוכן.

 

סוף דבר:

 

  1. אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל הנני קובעת כדלהלן:

 

            א.         מועד הקרע לצורך איזון המשאבים הינו ביום 1.4.2012.

 

ב.         אני מסמיכה את באי כוח הצדדים לקבל מכל גורם לרבות כל מוסד בנקאי ומקום עבודתו של כל אחד מהצדדים לקבל כל מידע או מסמך ביחס לכל זכות שצבר מי מהצדדים על שמו מיום הנישואין ועד ליום 1.4.2012.

 

הצדדים יגישו פסיקתאות מתאימות לחתימת בית המשפט.

 

תוך 30 יום יגיש כל אחד מהצדדים תצהיר זכויות המפרט את כל הנכסים, הזכויות, החובות שצברו במהלך הנישואין מיום 6.2.1993 ועד ליום 1.4.2012. התצהיר ייתמך בתיעוד מלא ובכלל זה בדוחות לגבי זכויות סוציאליות, פנסיה, חסכונות, מסמכים בנקאיים וכל מסמך אחר שיש בו כדי ללמד על זכויות וחובות.

 

ג.          כמו כן ועל מנת לקדם את בירור התובענה, הנני ממנה  בזאת את מר אליהו טלמון מרח' חיים נחמן ביאליק 149 בבאר שבע כשמאי מטעם בית המשפט לצורך הערכת שווי הדירות אשר נמצאות ב --- וב --- (בישראל).

ב"כ הצדדים יתאמו מועד לביקורו של השמאי ויודיעו לצדדים על מועד הביקור שנקבע.

צד אשר יסרב ו/או לא יוכל להתייצב במועד שנקבע ע"י השמאי יודיע על כך במכתב לב"כ משנהו ולא תשמע כל טענה כי לא היה נוכח בדירה בעת ביקורו של השמאי.

                        שכר טרחת השמאי ישולם ע"י שני הצדדים בחלקים שווים.

                        ב"כ הצדדים יצרו קשר עם המומחה ויבררו שכרו ויעדכנו את מרשו/תו.

                        המומחה לא יחל במלאכתו בטרם קיבל את שכרו.

 

                        חוות דעת מומחה תוגש תוך 30 יום ממועד קבלת שכר טרחתו.

                        תזכורת מזכירות לבדיקת הגשת חוות דעת ליום.

ככל שיידרש לשמאי זמן נוסף, יודיע על כך לבית המשפט.

 

ד.         כמו כן אני ממנה את מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית משפט, על מנת לשום את הזכויות הכלכליות של הצדדים.

 

המומחה יחווה דעתו באשר לזכויות שנצבר כל אחד מהצדדים על שמו החל מיום נישואיהם ועד ליום 1.4.2012.

באי כוח הצדדים יעבירו לידי המומחה את כל הנתונים והמסמכים הרלוונטיים שברשותם, לרבות כתבי בי דין והתצהירים שהגישו לבית המשפט, על נספחיהם. החומר יועבר למומחה תוך 14 ימים מיום שיודיע המומחה כי מקבל על עצמו את המינוי.

 

למומחה תהא הסמכות לפנות לכל גורם אשר לדעתו נצברו אצלו זכויות של מי מהצדדים במהלך התקופה הנ"ל ולקבל ממנו נתונים, כולל נתונים על משיכות כספים אם בוצעו כאלה.

 

המומחה, במסגרת חוות דעתו, יערוך חישוב של הזכויות ואיזן המשאבים על שתי חלופות.

האחת, על בסיס קביעת ערכן הנוכחי של הזכויות שנצברו לבני הזוג (כולל זכויות שמועד פדיונן הוא בעתיד).

השניה, על בסיס מימוש הזכויות במועד התגבשותן וקבלתן הלכה למעשה.

מצופה כי חוות דעתו של המומחה תוגש לבית המשפט תוך 60 ימים.

ככל שיידרש למומחה זמן נוסף, יודיע על כך לבית המשפט.

מובהר בזאת כי המומחה יעמוד בקשר עם באי-כוח הצדדים בלבד, ולא עם הצדדים עצמם.

המומחה רשאי לפנות לבית המשפט לקבלת הנחיות, ככל שימצא לנכון.

המינוי הינו בכפוף להסכמת המומחה וככל שאינו יכול לקבל על עצמו את המינוי יודיע על כך לבית המשפט בהקדם.

בטרם יחל בעבודתו, יעבירו ב"כ הצדדים לידי המומחה את שכר טרחתו.

הצדדים יישאו בשכר טרחת המומחה בחלקים שווים ביניהם.

 

            ה.         התובענה נקבעת לדיון ליום 9.5.17 בשעה 12:30.

 

  1. הנני מחייבת את הנתבע בהוצאות לטובת התובעת בסך של 10,000 ₪.

 

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים ולבאי כוחם.

 

 

 

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ז תשע"ז, 29 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.

    

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ