ד"מ 70259-11-16

1.בפניי בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבעת.

2.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, מצאתי לדחות את הבקשה.

3.בתאריך 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

4.בהתאם לתקנה האמורה, ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט במידה והמציא ראשית ראייה לתביעתו או הוכיח יכולת פירעון או שמתקיימים טעמים מיוחדים. במקרה זה התובע אינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

5.בנסיבות אלו אבחן האם התובע הראה, כי מתקיים בו אחד התנאים האמורים בתקנה.

6.מעיון בתיק ביה"ד עולה, כי אין מחלוקת בדבר זכאות התובע להפרשות פנסיוניות ואף אם תתקבל מלוא גרסת הנתבעת, הרי שהתובע, לדידה של הנתבעת, יהיה זכאי לסך של 1,449 ₪ (סעיף 17 לבקשה). די באמור כדי להוות "ראשית ראיה" כדרישת התקנה.

7.בהתחשב באמור לעיל אין צורך לבחון את שאלת יכולתה של הנתבעת להיפרע את הוצאותיה מהתובע אם וככל שתידחה תביעתו או קיומם של טעמים מיוחדים להימנע מלחייב את התובע בהפקדת ערובה.