אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ד' ואח' נ' ג' ואח'

ד' ואח' נ' ג' ואח'

תאריך פרסום : 02/02/2021 | גרסת הדפסה
הפ"ב
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
8321-04-20
20/01/2021
בפני השופטת:
י. שבח - סג"נ

- נגד -
מבקשים:
1. י.ד.
2. מ.י.

עו"ד אורית פנצר
עו"ד רוני סובוטקה
משיבים:
1. י.ג (המנוח)
2. מ.ש
3. י.ג
4. ו.ס
5. ז.ד
6. ד.ג
7. י.ג
8. כ.ק.ל
9. י.ג
10. מ.ג
11. א.ג
12. מנהל מקרקעי ישראל (פורמלי)
13. רשם המקרקעין (פורמלי)

עו"ד עדי מנסור
פסק דין
 

בקשה לאישור פסק בוררות שניתן על ידי השמאי עדי צביקל ביום 17.10.1996, לפיו נקבע שבין המבקשים לבין י. ג. ז"ל, מורישם של המשיבים "בוצעה בנכס עסקה שמהותה עסקת מכר"; כי "אין לחייב את אחד הצדדים בתשלום או השבה לצד השני"; וכי על המשיבים לשלם למר ג. המנוח בגין שווי חומרי גלם וכלי עבודה וריהוט משרדי – סך של 10,000 דולר.

המשיבים לא הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות אולם התנגדו לאישורו.

 

רקע עובדתי והסכסוך

1.עסקינן במגרש בשטח של כ – 450 מ"ר המצוי בקרית שאול, בסמיכות לבית העלמין, והידוע כמגרש x בגוש xx חלקה xx (להלן – המגרש). המגרש הינו בבעלות מינהל מקרקעי ישראל וזכויות החכירה בו, שמינהל מקרקעי ישראל לא הכיר בהן ואיים להפקיען, אם לא יוסדרו עד ליום 15.10.1988, היו נתונות למר ג. י. ז"ל, אביהם ומורישם של המשיבים, שנפטר ביום 11.12.2005 (להלן –ג.).

 

ביום 22.05.1994 נחתם בין המבקשים לבין ג. הסכם לפיו מוכר ג. למבקשים את "זכויותיו" במגרש בתמורה לכך שהמבקשים יישאו בכל התשלומים הנדרשים על ידי מינהל מקרקעי ישראל ואף ישלמו לו סך של 20,000 דולר "נטו". במעמד החתימה על ההסכם חתם ג. גם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד סובוטקה, ב"כ המבקשים.

 

המבקשים הסדירו במינהל מקרקעי ישראל את הטעון הסדרה, וביום 11.08.1994 שילמו למינהל מקרקעי ישראל סך של 251,525.58 ₪, בגין הוצאות פיתוח, שכר טרחת עו"ד, חוב דמי חכירה שנתיים ודמי היוון. אף שילמו לג. מקדמה בסך 10,000 דולר. אלא שאז העלה ג. טענה לפיה ההסכם חסר תוקף, כי חתם עליו מבלי שהבינו, וכי התמורה מקפחת אותו ואינה הולמת את שווי השוק. על יסוד טענות אלה הגיש ג. נגד המבקשים תביעה לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 44156/95), במסגרתה הסכימו הצדדים להעביר את הסכסוך ביניהם להכרעת בורר.

 

הסכם בוררות

2.ביום 04.12.1995 נחתם בין הצדדים, בהיות שניהם מיוצגים, המבקשים - על ידי עו"ד סובוטקה ועו"ד קלדרון וג. על ידי עו"ד אלכסנדר רינון, הסכם הנושא את הכותרת "הסכם בוררות", לפיו מונה כבורר השמאי עדי צביקל (להלן – הבורר) על מנת "שיכריע בנקודות במחלוקת בין הצדדים". הבורר הוסמך להכריע בשאלה "מה היה שווי המגרש בתאריך ההסכם – 22/5/94, במכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון", עת הוסכם שבהינתן הפרש של יותר מ – 5% בין השווי שייקבע לבין התמורה לפי תנאי ההסכם "יחייב הבורר את אחד הצדדים בתשלום או השבה". כן הסמיכו הצדדים את הבורר לפסוק "מהו הנזק (במידה והיה) שנגרם" לג. על ידי המבקשים שתפסו חזקה במגרש.

 

3.הצדדים, לרבות ג. המנוח, הגישו תצהירי עדות ראשית; ביום 28.03.1996 נערך על ידי הבורר סיור במקום בהשתתפות ג. ובא כוחו עו"ד אלכסנדר רינון; בימים 01.04.1996 ו-19.06.1996 התקיימו ישיבות הבוררות, וביום 17.10.1996 ניתן על ידי הבורר פסק הבוררות.

 

פסק הבוררות

4.הבורר קבע "כי בוצעה בנכס עסקה שמהותה עסקת מכר".

הבורר אמד את שווי השוק של המגרש והעמידו על סך 118,000 דולר, ואת שווי זכויות החכירה, בהלימה הנדרשת, ב – 107,000 דולר. הבורר הוסיף וקבע כי סך התשלומים ששילמו המבקשים למינהל מקרקעי ישראל ולג. "מסתכמים לסך של כ-104,000 דולר", ואשר על כן הגיע "לכלל דעה כי לא קיים הפרש של יותר מ-5% בין השווי שקבעתי לבין התמורה שלפי כל תנאי ההסכם ולפיכך אין לחייב את אחד הצדדים בתשלום או השבה לצד השני".

עוד קבע הבורר כי "שווי חומר הגלם במצב שימוש, מוערכים ע"י לתאריך הקובע בסך של 8,500 $ ארה"ב", וכי "שווי כלי העבודה והריהוט המשרדי מוערכים על ידי לתאריך הקובע בסך של 1,500 $ ארה"ב", וכי "מר ג. לא יהיה רשאי להשתמש במגרש למטרת ייצור מצבות".

משהצדדים לא שילמו לבורר את שכר הטרחה, פסק הבוררות לא הומצא להם.

 

המבקשים טוענים כי ג. סירב לשלם לבורר את חלקו בשכר הטרחה, וכי הם לא היו מוכנים לשאת גם בחלקו. הטענה לא נסתרה. מכל מקום, אין מחלוקת כי פסק הבוררות לא נמסר לצדדים עת ניתן.

 

ההתפתחויות

5.המבקשים תפסו חזקה במגרש עוד בסמוך לעריכת הסכם המכר, ג. לא מיחה, והם מחזיקים בו, אף עובדים שם בעסקי מצבות, עד עצם היום הזה.

מר ג. הלך לבית עולמו בשנת 2005.

בשנים 2017-2018 ביקשו המבקשים להסדיר את רישום הזכויות במגרש על שמם, אלא שאז עודכנו על ידי מינהל מקרקעי ישראל כי יורשי ג. המנוח טוענים כי עסקת המכר בוטלה.

משא ומתן שהתנהל בין באי כוח הצדדים לא עלה יפה, ומשכך שילמו המבקשים לבורר את מלוא שכר הטרחה שהתבקש על ידו (סך של 46,977 ₪), קיבלו מידיו את פסק הבוררות והגישו את בקשת האישור נושא ההליך.

בשלב מסוים הבקשה תוקנה באופן שכללה את כל יורשי המנוח ג., תשעה במניין.

 

עמדת המשיבים

6.איש מהמשיבים לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות.

בשלב הראשון הגישה המשיבה 7 ביום 03.08.2020 "תגובה מטעם המשיבה 7", בה עתרה "לדחות את בקשת המבקשים על הסף לאור נימוקי התגובה ולאור העדר עילה ובשל התיישנות ושיהוי ניכר וחמור".

נטען כי המבקשים "לא עמדו על זכויותיהם לא מול המנוח ולא מול יורשיו"; כי העסקה מוטלת בספק; כי המנוח לא חתום על ההסכם; כי חלפו 25 שנה; כי המנוח התנגד לעסקה, כי מדובר "בשיהוי חמור וחריג אשר יש בו לסכל כל יכולת הגנה" וכי "נראה שהמבקשים המתינו עד למותו של המנוח ועד שתהיה להם ההזדמנות העסקית כאשר הנכס הגיע לסכום המקסימלי בו יוכל להימכר";

התגובה לא נתמכה בתצהיר.

בשלב מאוחר יותר הוגשה ביום 10.09.2020 תגובה מטעם יתר המשיבים, המיוצגים על ידי עו"ד עדי מנצור, בה צוין כי הם מבקשים "להצטרף לתגובתה של המשיבה 7 כפי שהוגשה לתיק שכן זו מיוצגת נאמנה גם את טענותיהם", אף חזרו על הטענה כי המנוח לא חתם על הסכם המכר, כי הוא התנגד להליך הגישור ולהליך הבוררות, וכי הם עצמם לא היו צד להליך הבוררות. המשיבים עתרו "למחוק את בקשתם של המבקשים ולסלקה על הסף".

 

דיון והכרעה

7.סעיף 23 (ב) לחוק הבוררות תשכ"ח – 1968 קובע כי "לא יזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב"

באין בקשת ביטול בפני מושתקים המשיבים מלטעון כי פסק הבוררות חסר תוקף מסיבות הנעוצות בעסקת היסוד, לרבות הטענה לפיה התנגד המנוח לעסקה, כי לא חתם על הסכם המכר, וכו', הגם שמהחומר שהונח בפני עולה כי אין בטענה לגופה כל ממש. המנוח היה מיוצג; המנוח חתם הן על הסכם המכר והן על הסכם הבוררות; המנוח הגיש תצהיר עדות ראשית בבוררות; המנוח השתתף בסיור שערך הבורר במגרש, והיה ער להליך בו נטל חלק; המנוח לא הגיש בקשה לבטל את פסק הבוררות, והמבקשים מחזיקים במגרש מאז חתימת הסכם המכר.

 

8.עדיין יכולים המשיבים להישמע בטענה, המשפטית באופיה, בהיעדר תצהיר, לפיה אין לאשר את פסק הבוררות באי היותו פסק בוררות /או בטענת התיישנות או שיהוי.

אפתח בשאלת אופיו של המסמך נושא בקשת האישור.

אין כל ספק כי עסקינן בפסק בוררות לכל דבר ועניין.

ההסכם מיום 04.12.1995 נושא את הכותרת "הסכם בוררות", ובו עשו הצדדים שימוש בהיגדים מפורשים הן באשר לכוונתם למנות בורר והן באשר לנושאים בהם ידון ויכריע. המסמך שיצא תחת ידי הבורר נושא את הכותרת "בוררות בנושא הסכם מכר..."; הבורר מציין כי "מוניתי ע"י עו"ד אלכסנדר רינון [ בא כוח ג.] ועו"ד יגאל קלדרון לשמש כבורר..."; הוא מציין כי "בהסכם הבוררות נקבע כי עלי להכריע בנקודות הבאות...", מפרט את "ישיבות הבוררות" וממשיך תחת כותרת המשנה "הכרעה", בהנמקה ובקביעות שאופיין הכרעתי לפיהן "...אין לחייב את אחד הצדדים בתשלום או השבה לצד השני" ; השאלה הנשאלת היא בעבור אילו נזקים חב צד ב' בפיצוי כלפי צד א'" ; ו"לא מצאתי לנכון לחייב את הקונים בפיצוי נוסף בגין הריסת הסככות והמחסנים...". אין בנמצא כל הוראה בדבר המשך התדיינות, והמסמך מסתיים בתוצאה אופרטיבית. דברים אלו מלמדים על אפיון ההליך כבוררות, כמו גם על כוונת הבורר להכריע בסוגיות שהונחו בפניו בקביעות סופיות ומחייבות המסיימות את ההליך.

היגדים אחרים במסמך, כגון "מטרת חוות הדעת", אינם משנים ממהותו.

 

9.אזכיר כי "השמאי, תפקידו להעריך את נשוא הסכסוך על פי ידיעותיו ומומחיותו, כשהמחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקר לסכום כסף או לכמות פריטים כלשהם. הבורר, לעומתו, תפקידו להכריע על פי ראיות והוכחות כשהסכסוך נוגע בעיקרו לעצם קיום החיוב או חבות כלשהם" (סמדר אוטולנגי, בוררות: דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, התשס"ה-2005, 540), וכי "הכרעה היא אחד מסממניה של בוררות, במובחן מחוות דעת גרידא", כך שעת "הצדדים הסכימו מלכתחילה כי המסמך שיינתן ע"י הגורם שמינו בהסכמה ייחשב כפסק בוררות לפי חוק הבוררותהישראלי, הגישו כתבי טענות, הופיעו לישיבות פרונטאליות, התייחסו להליך בזמן אמת כבוררות במפורש, וההליך הסתיים בהכרעה בסעד כספי מנומק" – בפסק בוררות עסקינן (הפ"ב (ת"א) 35539-07-17‏ טי אם אן ג'י בע"מ נ' אבנר-גנובה אינגינירה, יו טי אי דד סי ‏ABENER‎GHENOVA INGENIERA UTE DEAD SEA, פסקות 7-8, ניתן ב-10.07.2018).

 

10.ולטענת ההתיישנות:

הכלל הוא "הבקשה לאישור הפסק איננה מוגבלת בזמן. יתרה מזאת, מאחר שהיא איננה בגדר 'תביעה', לא חלה לגביה אפילו תקופת ההתיישנות הרגילה. היא דומה מבחינה זו, יותר לבקשת פסק דין הצהרתי... הגם שהבקשה לאישור איננה מוגבלת בזמן, כאמור, יכולה להיטען מניעות נגד צד המבקש לאשר את הפסק, אם במרוצת השנים שחלפו מאז ניתן התעלם ממנו, לא פעל על פיו, פעם תוך התעלמות ממנו וכד'" (סמדר אוטולנגי, בוררות: דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, התשס"ה-2005, 914-915).

יוער כי פסק בוררות שכבר אושר דינו, מרגע האישור, כפסק דין לכל דבר ועניין, וכפוף להתיישנות, אם הוא מטיל חיוב שלא נאכף – ל-25 שנה, כמו כל פסק דין אחר (סעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). בענייננו גם תקופה זו לא חלפה.

10.באשר לטענות השיהוי.

הכלל הוא כי "תקופת ההתיישנות החוקית מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות... שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע... איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין... מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ''ד נז(5) 433, 443, 446-447

בענייננו, לא נסתרה טענת המבקשים לפיה פסק הבוררות לא נמסר לצדדים במועד הינתנו לאור סירובו של ג. לשאת בשכר הבורר, וזה נמסר רק ביום 31.10.2019, לאחר שהמבקשים נשאו בכל שכר הטרחה.

אין מקום מקום להעלות את הרשות הנתונה לבעל הדין בבוררות "...לשלם לבורר לחשבון שכרו כל סכום שבעל-דין אחר מפגר בתשלומו, ומשעשה כן זכאי הוא בכל עת לחזור על בעל-הדין האחר ולהיפרע ממנו מה ששילם" (סעיף 31(ב) לחוק הבוררות) לכדי חובה לעשות כן, באופן שיתמרץ צד לבוררות הצופה כי מתן פסק הבוררות לא ישרת את עניינו לדחות ככל הניתן את נתינתו או אף לסכלה על דרך מחדל מלשלם את שכר הבורר. המשיבים, יורשי ג., הם חליפיו של ג., והם אינם יכולים ליהנות ממחדלו מלשאת בחובה שהוטלה עליו, כמו גם מהתעלמותו מפניית ב"כ המבקשים (דאז) מיום 25.11.1998 לעשות כן.

המשיבים גם לא שינו מצבם לרעה שהרי המבקשים תפסו חזקה במגרש עת רכשו אותו, ומעולם לא הציגו מצג שמשתמע ממנו ויתור על עסקת המכר.

 

11.מבין השיטין עולה טענה כי המבקשים לא שילמו למנוח את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם.

גם בטענה זו אין כל ממש. לפי הסכם המכר התחייבו המבקשים לשלם לג., מעבר לסילוק החובות הקיימים, דמי חכירה, היוון וכיוצא בזה, סך של 20,000 דולר "נטו".

המבקשים לא התכחשו לכך שהתמורה הנקובה בהסכם היא אכן נטו, ובאת כוחם אף הצהירה בדיון כי באם יוטל חיוב במס שבח, המבקשים ישאו בו.

בפסק הבוררות ציין הבורר כי "סך התשלומים ששולמו מהווים תשלום למינהל מקרקעי ישראל ול'מוכר' מסתכמים לסך של 104,000 דולר וזאת מבלי להביא בחשבון הוצאות נוספות".

אין מחלוקת, והדבר עולה גם מהסכם הבוררות (סעיף 10), גם מפסק הבורר וגם מקבלה שהוצגה על ידי המבקשים, כי המבקשים שילמו ביום 11.08.1994 למינהל מקרקעי ישראל, בשם ג., סך של 251,525 ₪. אין גם מחלוקת כי ביום 02.08.1994 שילמו המבקשים לג. סך של 10,000 דולר (ובשקלים 30,430 ₪).

המבקשים אכן לא הציגו אסמכתא לתשלום הסך הנוסף של 10,000 דולר, אלא שנחה דעתי שגם סכום זה שולם לג..

הסך של 251,525 ₪ לעיל ששולם למינהל ביום 11.08.1994 מתבטא, לפי שער הדולר ביום התשלום, ב-82,629 דולר. כאמור לעיל, שולמה לג. מקדמה בסך של 10,000 דולר ביום 02.08.1994, כך שחיבור שני הסכומים מביאנו לסך של 92,629 דולר. משהבורר קבע כי בסך הכל שילמו המבקשים סך של 104,000 דולר, הרי לנו שהמבקשים שילמו לג. גם את 10,000 הדולר הנותרים.

לא בכדי קבע הבורר כי "אין לחייב את אחד הצדדים בתשלום או השבה לצד השני".

 

12.אני מורה אפוא על אישורו של פסק הבוררות שניתן על ידי השמאי עדי צביקל ביום 17.10.1996, הקובע בין היתר שבין המבקשים לבין י. ג. ז"ל, מורישם של המשיבים "בוצעה בנכס עסקה שמהותה עסקת מכר" וכי "אין לחייב את אחד הצדדים בתשלום או השבה לצד השני", בגין המכר.

האישור מותנה בתשלום למשיבים, באמצעות בא כוחם, בגין שווי חומרי הגלם וכלי העבודה וריהוט משרדי, סך בשקלים שווה ערך ל-10,000 דולר, לפי שער הדולר ביום פסק הבוררות בתוספת ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

בהינתן סירוב לקבל את התשלום, ניתן יהיה להפקידו בקופת בית המשפט.

 

בשים לב לכל המכלול וחלוף הזמן, יישא כל צד בהוצאותיו.

 

ניתן היום, ז' שבט תשפ"א, 20 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.

 

Picture 2

יהודית שבח, שופטת, סג"נ

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ