החלטה
לפניי בקשה של הנתבעות להורות לתובעים להשיב על שאלון וכן בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה.
ביום 6.12.2012 הוגש כתב ההגנה האחרון בתיק. ביום 25.2.2013 שלחו הנתבעות לתובעים שאלון ודרישה לגילוי מסמכים כללי וספציפי. ביום 18.4.2013 הודיעו התובעים לנתבעות על סרובם להשיב על השאלון בשל הגשתו באיחור. מכאן הבקשה שלפניי.
יצויין כי תלויה ועומדת עדיין בקשה נגדית של התובעים, המכוונת כלפי הנתבעות, למתן צווים של גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון. בקשה זו טרם הוכרעה משום שהמועד להגשת תשובת הנתבעות הוארך לבקשתן.
התובעים מתנגדים לבקשה בשל האיחור במשלוח השאלון. לדידם, הגם שלבית המשפט נתונה סמכות להורות להשיב על שאלון חרף האיחור במשלוחו, לא ראוי לעשות שימוש בסמכות זו במקרה דנן, משום שלא היתה כל הצדקה לאיחור במשלוח השאלון, ובכל מקרה, לא ייגרם לנתבעות נזק אם השאלון יסורב, שהרי הן תוכלנה להעלות את השאלות במסגרת חקירה נגדית של עדי התובעים.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות לתובעים להשיב על השאלון.
אכן, אין חולק שהשאלון נשלח באיחור. תקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, קובעת:
"(א)בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים, אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך שלושים ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה, לפי המאוחר יותר, בבקשה בכתב להשיב בתצהיר על השאלון או לגלות בתצהיר את המסמכים ובעל הדין לא נענה לבקשה תוך שלושים ימים מהיום שנמסר לו כתב הבקשה.
(ב) בית המשפט או הרשם לא יתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא אם כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות, ורשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות מסמכים, אם הבקשה לא הוגשה תוך חמישה עשר ימים לאחר תום המועד לתשובת בעל הדין לפי תקנת משנה (א)."
בעניינו, כתב ההגנה האחרון הוגש ביום 6.12.2012, ומכאן שהמועד האחרון למשלוח השאלון חלף ביום 5.1.2013. השאלון שנשלח לתובעים רק ביום 25.2.2013 (ולשיטת התובעים הוא נמסר להם רק ביום 4.3.2013), נשלח איפוא באיחור של קרוב לחודשיים.
יתר על כן, לא רק השאלון נשלח באיחור, אלא גם הבקשה הנוכחית הוגשה לבית המשפט באיחור, שכן לפי התקנות צריך היה להגישה תוך 15 יום לאחר המועד האחרון למתן תשובה לשאלון. המועד האחרון למתן תשובה חלף לו ביום 27.3.2013 (או ביום 3.4.2013, לשיטת התובעים), אך הבקשה הנוכחית הוגשה רק ביום 24.4.2013.
בצדק טוענים התובעים כי הנתבעות לא הביאו טעם ממשי להצדקת האיחור במשלוח השאלון. טענת הנתבעות לפיה מדובר בחברות זרות ולכן נדרש להן זמן לניסוח השאלון, אינה יכולה להתקבל משום שאם עלה בידי הנתבעות הזרות להגיש כתב הגנה עוד ביום 6.12.2012, לאחר שלמדו היטב את הטענות נגדן, חזקה עליהן שהיה ברשותן די זמן והותר להכנת השאלון.
בנוסף, יש ממש בטענת התובעים לפיה סרוב להשיב לשאלון לא ימנע מהנתבעות, בבוא העת, לשאול את אותן שאלות במסגרת חקירה נגדית של עדי התובעים, כך שהנזק הדיוני שייגרם לנתבעות אם הבקשה תידחה, איננו גדול.
כמו כן, בצדק טוענים התובעים כי סמכותו של בית המשפט להורות בקדם המשפט להשיב על שאלון, סמכות שאינה נתונה בסד הזמנים של תקנה 120, לא נועדה לכפר על מחדלו של בעל דין שלא שלח שאלון במועד. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 1498/12 דעדוש נ' בן שמחון (2012) (פורסם בנבו):
"תקנה 143(3) מקנה לבית המשפט סמכות להורות בקדם המשפט על הליכים מקדמיים שונים, לרבות "הצגת שאלונים, גילוי מסמכים והעיון בהם", סמכות עצמאית שאינה מוגבלת לכאורה במועדים ... אך למרות שבית המשפט אינו נתון בסד ההוראות הדיוניות החלות על הליכי הגילוי והעיון בשלבי המשפט, עליו להתחשב בהן ... תקנה 143(3) לא נועדה לכפר על מחדליהם של בעלי הדין, ובהעדר הצדקה עניינית לעיכוב בהגשת הבקשה, אין לצפות מבית המשפט כדבר שבשגרה כי ייעתר לבקשות מסוג זה."
חרף האמור לעיל, אין להתעלם מן העובדה שההליך מצוי רק בראשיתו וטרם נערכה בו ישיבת קדם משפט ראשונה. מכאן שהאיחור שאיחרו הנתבעות, הגם שאין להקל בו ראש, איננו איחור משמעותי יתר על המידה. יתר על כן, וזה העיקר, התובעים מצידם הגישו בקשה נגדית ומורכבת למתן צווים של גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון, שכאמור, טרם הוכרעה. אמנם, התובעים, שלא כמו הנתבעות, עמדו במועדים הנדרשים כתנאי להגשת הבקשה, אלא שתוצאה שבה רק התובעים נהנים באורח חד צדדי מניהול הליכים מקדמיים, ואילו הנתבעות ייאלצו לוותר על ניהול הליכים דומים רק בשל איחור בן חודשיים ימים במשלוח השאלון, בבחינת יקוב הדין את ההר, היא תוצאה קשה שאינה ראויה בנסיבות הענין, בהן ההליך מצוי עדיין בראשיתו. על מחדלן זה של הנתבעות ניתן לכפר בפסיקת הוצאות. ודוק: אלמלא עמדו התובעים על בקשתם לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלונים, היה מקום לדחות על הסף את בקשת הנתבעות מחמת האיחור במשלוח השאלון, אך משהתובעים עומדים על זכותם למצות הליכים מקדמיים- שאני.
שיקול נוסף המצדיק העתרות לבקשה הוא שמדובר בכתב תביעה ארוך ומורכב ביותר, המחזיק טענות רבות ומשתרע על פני 24 עמודים ועוד עשרות רבות של עמודי נספחים. הגם שמשלוח שאלון אינו הכרחי, שכן ניתן לשאול את השאלות במסגרת חקירה נגדית, ברור כי מתן תשובות לשאלון עשוי לחסוך זמן שיפוטי רב בעת ניהול החקירות. בנוסף, מתוך עיון בשאלון לא התרשמתי כי מדובר בשאלון מכביד יתר על המידה (שלא כמנהג הרווח לאחרונה במקומותינו).
אני ער להחלטות קודמות שלי בהן נדחו על הסף בקשות דומות רק מחמת האיחור בהגשתן, אלא שבאותם מקרים היה מדובר באיחור גדול הרבה יותר או בשאלונים מכבידים. כך למשל, בענין ת.א. 34257/07 אלוניאל נ' שמעוני, השאלון נשלח שמונה חודשים לאחר כתב הטענות האחרון, ולאחר שכבר הוגשו תצהירי התובעת. בענין ת.א. 1865/06 דרוקר נ' להב, השאלון נשלח באיחור של שנתיים. בענין ת.א. 1755/06 ימין נ' קן תור היה מדובר בשאלון מכביד שהחזיק כ- 180 שאלות, שלא כמו בעניננו.
סוף דבר, אני נעתר לבקשה. תשובות לשאלון יוגשו תוך 30 יום. לנוכח האיחור במשלוח השאלון, הנתבעות ישלמו לתובעים הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.