דקל ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו

החלטה

בפניי בקשה לאיחוד הדיון בתובענות הבאות:

ה"פ 10- 02- 18530 משק תובלה ו- 22 אח' נ' עיריית תל אביב (להלן: "התביעה הראשונה").

ת.א. 10- 09- 35872 משה בוגומילסקי ו- 13 אח' נ' עיריית תל אביב (להלן: "התביעה השניה").

ה"פ 10- 10- 37967 אברהם אלפיה ו- 163 אח' נ' עיריית תל אביב (להלן: "התביעה השלישית").

ת.א. 10- 10- 53104 רם דקל נ' עיריית תל אביב (להלן: "התביעה הרביעית").

בקשת האיחוד הוגשה על ידי התובעים בתביעה הרביעית.

הנתבעת בכל התביעות, עיריית תל אביב (להלן: "העירייה"), מתנגדת לבקשה.

התובעים בתביעה הראשונה מתנגדים אף הם לבקשה.

התובעים בתביעה השניה והשלישית השאירו את ההכרעה בשאלת האיחוד לשיקול דעתו של בית המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובות ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי יש להעתר לבקשה.

בכל התביעות מתעוררת שאלה מרכזית משותפת, שעניינה תוקפם וחוקיותם של התנאים הנדרשים על ידי העיריה כתנאי לחידוש חוזה החכירה הסטנדרטי עליו החתימה העיריה חוכרי מקרקעין במספר מתחמים בעיר לפני כשישים שנה לערך. חוזים אלה עומדים לפני סיום, וחוכרים שביקשו לממש את אופציית ההארכה של תקופת החכירה לפרק זמן של 49 שנים נוספות, נדרשו על ידי העיריה למלא אחר תנאים מסויימים, שמידת חוקיותם היא העומדת להכרעה בכל ארבע התביעות. לטענת התובעים בכל ארבע התביעות, דרישת העיריה אינה חוקית ויש לבטלה.

אכן, בצדק טוענים המתנגדים לאיחוד כי לא כל השאלות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות בכל אחת מבין התביעות, משותפות בהכרח לכל התביעות, וגם הסעדים המבוקשים לא כולם זהים, אך דומה כי מידת הדמיון בין התביעות רבה לאין ערוך ממידת השוני.

הקושי האמיתי באיחוד התביעות נעוץ בשני גורמים עיקריים:

הקושי הראשון יסודו בכך שהתביעה הראשונה והשלישית הוגשו בדרך של המרצת פתיחה, ואילו התביעות השניה והרביעית הוגשו בדרך של תביעה אזרחית רגילה. כידוע, קיימים סדרי דין שונים להמרצת פתיחה ביחס לתביעה רגילה.

הקושי השני הוא שבכל תביעה מיוצגים התובעים על ידי עורכי דין אחרים, מה שעלול לגרום לסרבול ממשי של ברור התביעות במתכונת מאוחדת.

יחד עם זאת, וחרף הקשיים האמורים, אין כל הגיון שארבעה מותבים שונים ידונו כל אחד בנפרד בשאלה עובדתית ומשפטית דומה מאוד, דבר שאיננו יעיל, יגרום לבזבוז זמן שיפוטי רב ועלול אף להביא לידי הכרעות שיפוטיות שונות או סותרות. שיקול זה מכריע את הכף לטובת האיחוד המבוקש, במיוחד לנוכח הכלל לפיו אין צורך בקיומה של זהות מוחלטת בין תביעות, על מנת להורות על איחודן. די בכך שבכל התביעות ישנן שאלות דומות של משפט או של עובדה (ראה תקנה 520).

הקושי עליו הצבעתי בעינו עומד, אלא שניתן להתגבר על קושי זה באמצעות קביעת הוראות דיוניות מתאימות, למשל, העברת התובענות שנפתחו במסלול של המרצת פתיחה למסלול של תביעות רגילות, או כל דרך דיונית אחרת, שתאפשר להביא את כל התיקים יחדיו לקו ההתחלה של שמיעת ראיות.

יצויין כי כל ארבע התביעות טרם נשמעו לגופן, וכולן מצויות בשלבים מקדמיים בלבד.

העיריה והתובעים בתביעה הראשונה מבססים את התנגדותם לאיחוד, בין השאר, על החלטת כב' הנשיאה ברלינר מיום 1.6.2010, שניתנה בגדרה של התביעה הראשונה, אשר דחתה את בקשת התובעים בתביעה הראשונה לקביעת המותב שידון בתביעה הראשונה. התובעים ביקשו בשעתו שהמותב שידון בתביעה הראשונה יהיה אותו מותב שדן בתביעה אחרת שהגישו באי כוחם, אשר היתה קבועה לשמיעת הוכחות. הנימוקים שעמדו בבסיס בקשתם, הם אותם נימוקי יעילות העומדים בבסיס הבקשה הנוכחית, אלא שהתובעים בתביעה הראשונה, שביקשו בשעתו קביעת מותב אחד לדיון בשתי תביעות, הפכו את עורם וכעת הם מתנגדים לאיחוד. מכל מקום, לגופו של ענין, החלטת הנשיאה נגעה אך ורק לקביעת המותב שידון בתיק, לפי ס' 38 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, ולא התעוררה שאלה של איחוד דיון בתובענות לפי תקנה 520, היא הסוגייה העומדת כעת על הפרק.