דנ"מ 302/14 פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון

1. לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 7335/10 קצין התגמולים נ' לופו (29.12.2013), שניתן מפי השופט א' רובינשטיין, בהסכמת הנשיא א' גרוניס והמשנה לנשיא מ' נאור, במסגרתו התקבל חלקית ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מיום 25.7.2010 בעת"מ 1860/07 (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן), בגדרו נקבע כי הוראת אגף שיקום נכים במשרד הביטחון מספר 80.23 (להלן: הוראה 80.23), הקובעת את מועד תחילתו של תשלום ההטבות הניתנות מכוח הוראות האגף, בטלה בשל היותה מפלה בין נכים בהיעדר סבירות ומידתיות. הערעור התקבל חלקית במובן זה שפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים יחול רק על החלטות אשר ניתנו מיום מתן פסק דינו של בית משפט זה (למעט לגבי המבקש), ועל כך הבקשה לדיון נוסף.

רקע עובדתי ודיוני רלוונטי

2. המבקש שירת כלוחם בחטיבת גולני, בין היתר, לתקופות ארוכות בלבנון בפעילות מבצעית. לקראת תום שירות החובה, השתתף המבקש בתרגיל חטיבתי שבמהלכו חש ברע, וכעבור מספר ימים התגלה כי לקה במחלת הסכרת. בינואר 1998 שוחרר המבקש מצה"ל בעקבות המחלה, בפרופיל רפואי 21. מיד עם שחרורו הגיש המבקש תביעה לאגף השיקום, כדי שיכיר בקשר בין תנאי שירותו הצבאי לפרוץ המחלה. תביעה זו נדחתה בהחלטת קצין התגמולים מיום 27.5.1998. המבקש ערער על ההחלטה לוועדת הערעור לפי סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), וזו דחתה את הערעור ביום 26.5.2003. על החלטה זו, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. הערעור נתקבל (ביום 25.1.2006); נקבע, כי מחלתו של המבקש אכן נגרמה עקב תנאי שירותו הצבאי. בדצמבר 2006 זומן המבקש לוועדה רפואית, שקבעה לו נכות של 65% לצמיתות החל מיום שחרורו. החלטה זו ניתנה קרוב לתשע שנים מיום הגשת התביעה ושנה מיום מתן פסק הדין. ביום 1.6.2007 הועבר לחשבונו של המבקש תגמול בסך 310,000 ש"ח. מבחינת רכיבי התגמול השונים, התברר למבקש, כי אגף השיקום מבחין בין תגמולים המגיעים מכוח חוק הנכים – ששולמו לו רטרואקטיבית מיום שחרורו (בשנת 1998), לבין תגמולים המגיעים מכוח הוראות אגף השיקום – ששולמו לו רטרואקטיבית רק מהיום בו הוכר כנכה (בשנת 2006). המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו לביטול ההבחנה, ולעניין זה לבטלות הוראה 80.23 שביסודה.

3. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את עתירתו של המבקש. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע, כי הוראה 80.23 קובעת את מועד תחילת תשלום ההטבות בשרירותיות, הגורמת לאפליה בין נכי צה"ל, וזאת בחוסר סבירות ובהיעדר מידתיות. בית המשפט ציין, כי אמנם לגיטימיות התשלום האקטיבי של הטבות האגף הוכרה על-ידי בית משפט זה בעבר, אולם הדבר נעשה בהסתמך על שיקולי תקציב שהיו רלבנטיים לאותה תקופה, ובלא שנערך דיון בפגיעה בזכות החוקתית לשוויון, כך שיש להבחין בין המקרה דנא למקרים אלה. כן נקבע, כי המשיב לא עמד בנטל הבאת הראיות, אף לא ראיות מינהליות, להראות ששיקולי תקציב הם שעומדים בבסיס הוראה 80.23, ולכך שביטול ההוראה יביא להכבדה ניכרת על תקציב אגף השיקום. לאור כל זאת, פסק בית המשפט לעניינים מינהליים כי הוראה 80.23 בטלה, וכי יש להעניק למבקש את כלל ההטבות שניתנו מכוח הוראות אגף השיקום, באופן רטרואקטיבי, החל ממועד הזכאות לקבלת ההטבות מכוח חוק הנכים.

1. המשיב ערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים לבית משפט זה. בית משפט זה (כבוד הנשיא א' גרוניס, המשנה לנשיא מ' נאור והשופט א' רובינשטיין) קיבל את הערעור חלקית, לעניין תחולת פסק הדין. 

2. בפסק דינו, בית משפט זה הצהיר על בטלותה של הוראה 80.23. נפסק, כי הוראה זו מפלה בין נכי צה"ל באופן אקראי, בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות. לעניין תחולת פסק הדין, נקבע, בהסתמך על רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחד עבד אלחמיד ז"ל, פ"ד סא(1) 126 (2006) (להלן: עניין סולל בונה)), כי בשל הסתמכות המשיב, בין היתר, לנוכח העובדה שבית משפט זה הכיר בהוראה 80.23 גם בעניין עבודי (עע"ם 5728/09 עבודי נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים (2.1.2011)) שניתן בינואר 2011, כחמישה חודשים אחרי פסק הדין נשוא הערעור, יש מקום להחיל את ההלכה החדשה מיום פסק דין זה ואילך, למעט בנוגע למבקש אישית, שלגביו יחול פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים כנתינתו. מכאן הבקשה לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף והתשובה לה

3. לטענת המבקש, בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נקבעה הלכה חדשה, אשר מפאת חשיבותה וקשיותה מצדיקה קיום דיון נוסף בה. לעמדת המבקש, מדובר בהלכה בעלת השפעת רוחב על נכים רבים, ובפרט כאלה שעניינם תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים מינהליים, ולאור חשיבותה של הלכה זו יש מקום לקיים דיון נוסף בעניין; כן סבור המבקש כי פסיקת בית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה עומדת בסתירה להלכה הקודמת שלו בעניין מועד התחולה של הלכה שיפוטית, ולכן מתבקש קיום דיון נוסף בעניין מועד התחולה.

4. המשיב 1 מתנגד לבקשה. לשיטתו, היא אינה מגלה כל עילה לקיומו של דיון נוסף, על פי המבחנים שנקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה. לעמדת המשיב 1, פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף לא קבע כל הלכה חדשה לעניין מועד תחולת פסקי דין, לא כל שכן הלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, או הלכה שמפאת קשיותה או ייחודיותה נדרש בה דיון נוסף. המשיב 1 סבור כי בית משפט זה רק יישם בפסק הדין הלכה קיימת, וכי כל הטענות המועלות על ידי המבקש בהקשר זה הינן בבחינת טענות ערעוריות, שמקומן אינו בגדר בקשה לדיון נוסף.