אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחיית תביעה של נור ניהול פרוייקטים בע"מ על סך 2.5 מליון ש"ח נגד בנק הפועלים

דחיית תביעה של נור ניהול פרוייקטים בע"מ על סך 2.5 מליון ש"ח נגד בנק הפועלים

תאריך פרסום : 31/05/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום הרצליה
20228-03-13
25/05/2015
בפני השופט:
יעקב שקד

- נגד -
תובעת:
נור (ש.מ) ניהול פרוייקטים בע"מ
עו"ד אייל עוז
נתבע:
בנק הפועלים חולון סניף המלאכה 12514
עו"ד גיל דן
פסק - דין
 

 

 

מובאת לפתחי תביעה על סך 2,500,000 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבע.

מבוא ותמצית הטענות

  1. התובעת, חברה העוסקת בעבודות גמר בפרויקטים לבנייה, ניהלה חשבונות בנק אצל הנתבע במשך שנים רבות. התביעה מתייחסת לשני חשבונות חח"ד שנוהלו אצל הנתבע, האחד מספרו **, שהתקופה הרלוונטית לגביו הינה 1.1.2005 עד 9.2.2009, והשני מספרו ***, שהתקופה הרלוונטית לגביו הינה 9.2.2009 עד 30.9.2011.

 

  1. בבסיס טענות התובעת עומדת הטענה כי חובות התובעת כלפי הנתבע היו מובטחים בכספים ובנכסים שונים, אשר עלו על היקף החובות בשנים הרלוונטיות, ולפיכך התובעת לא הייתה אמורה לשלם תוספת סיכון מקסימלית וריבית חריגה בגין יתרות החובה בחשבונות השוטפים וכן לא הייתה אמורה לשלם תוספת סיכון גבוהה בגין ההלוואות בחשבונות, אלא ריבית נמוכה בהרבה.

 

  1. לשיטת התובעת, עולה מחוות דעת מומחה שהוגשה, כי הריבית ביתר שנגבתה ממנה בהתאם לאמור מסתכמת בסך נומינלי של 532,417 ₪ (ערך ליום 30.6.2012). יצויין כי קביעות מומחה התובעת באשר לגובה הריבית ה"ראוייה" נעשו על ידו בצורה שרירותית.
  2. עוד נטען כי נגבו מהתובעת עמלות ביתר, אשר לשיטת התובעת הינן בבחינת תוספת לריבית, בסכום כולל של 172,875 ₪ (ערך ליום 30.6.2012), אשר התובעת מבקשת את השבתן.

 

  1. התובעת גם טוענת כי הייתה יכולה לעשות שימוש אלטרנטיבי בסכומים האמורים אשר בהם חויבה במהלך התקופה הרלוונטית ונגרם לה נזק ישיר בגין אי קבלת הנחה מקבלנים בשל אי עשיית שימוש כאמור, בסך 897,187 ₪. כמו כן גורסת התובעת כי נגרם לה נזק עקיף בגין הכספים שנגבו ממנה, לשיטתה שלא כדין, לפי ארבעה מחזורי פעילות בשנה, בסכום כולל של 1,373,211 ₪.

 

  1. ראוי לציין כי התובעת איננה טוענת שנגבו ממנה ריביות ועמלות בסכום העולה על הסכומים שהוסכמו בהסכמים בין הצדדים.

 

  1. הנתבע טוען כי כל הריביות והעמלות נגבו בהתאם להסכמות הכתובות בין הצדדים. עוד טוען הנתבע כי הוא סוברני להחליט האם לתת אשראי ללקוח, ואם כן באילו תנאים ובאיזה שיעור ריבית, ולא ניתן לקבל את התזה העומדת בבסיס התובענה.

 

בנוסף טוען הנתבע כי שיעור הריבית ויתר התנאים הנלווים להעמדת אשראי משתנים בהתאם לנסיבות, טיב הלקוח, מצבו הכלכלי, הענף בו פועל הלקוח, מצב המשק ושיקולים נוספים.

 

  1. כמו כן טוען הנתבע כי מצבה הכלכלי של התובעת התאפיין בחוסר יציבות, גידול בהתחייבויות, גרעון בהון, הפסדים וכן חריגות ממסגרת האשראי. בהתאם לכך נקבעו בהסכמה בין הצדדים שיעור הריבית ויתר התנאים.

 

עוד טוען הנתבע כי אין בסיס לטענת התובעת כי היקף הבטוחות שעמדו לרשות הנתבע עלו על היקף האשראי.

 

הטענה בדבר שיעור הריבית – המימד המשפטי

  1. כאמור, אין חולק כי שיעור הריבית בו חויבה התובעת היה בהתאם להסכמים החתומים בין הצדדים. הדבר עולה ממסמכי האשראי שצורפו כנספח ב' לתצהירו של מר שאול לוי, מנהל סניף אזור בנתבע.

 

מר מיכאל שניידרמן, מנהל ובעלים של התובעת, הודה באמור בחקירתו הנגדית (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 24-28).

 

  1. מר שניידרמן טען בחקירתו הנגדית כי לא קרא את המסמכים האמורים לפני שחתם עליהם (שם, שורה 28). אין בכך כדי להביא לקבלת טענות התובעת. כבר נפסק בהקשר זה כי:

 

"חזקה על מי שחותם על חוזה שהוא מכיר את תוכנו, מכל מקום, נושא הוא באחריות כלפי הצד האחר, אם הצהרתו מוכחת ככוזבת, או כאשר הוא מפר התחייבות שנטל על עצמו..." (ראו ע"א 16/80 אליהו לולו ואח' נ' סלומון ואח', פ"ד לז (4) 70 (1983), בעמ' 73).

 

עוד נפסק כי "בדרך כלל דין שאדם החותם על מסמך מבלי לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה כי לא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראו ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113 (1965), סעיף 7 לפסה"ד).

 

  1. מעבר לכך, טענת התובעת אינה מקובלת עלי ברמה העקרונית. בת.א. 314-08-07 בנק הפועלים נ' עזרים (עזרי הוראה והמחשה) בע"מ (29.10.07) נקבע כך:

 

"הבנק סוברני לחלוטין בבואו להחליט האם להעמיד אשראי ללקוחותיו, ואם כן, באיזו ריבית, משום שלפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א – 1981, בנק אינו חייב ליתן אשראי ללקוח... אין מקום שמומחה מטעמו של בעל דין, ואפילו לא בית המשפט, יכתיב בדיעבד לבנק מה הריבית שהבנק היה צריך להסתפק בה" (ראה סעיף 3 לפסה"ד).

 

ראו גם ת"א (שלום ת"א) 37006/05 בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה נ' ש.י.ישר קבלנים 1989 בע"מ (20.11.06) (להלן – עניין מרכנתיל):

 

"... הלכה למעשה, חוות דעתו של המומחה סולומון מנותקת לחלוטין מעובדות המקרה, ויש בה משום נסיון שלא יצלח להכתיב לבנק בדיעבד הסכם אשראי שתנאיו הכלכליים שונים מאלו שבאו לביטוי במערכת ההסכמים שבין הבנק לחברה. בבסיס חוות הדעת עומדת השקפתו של המומחה שהוא רשאי לקבוע מהי הריבית שראוי היה להחיל על האשראי שקיבלה החברה, גם אם הדבר עומד בניגוד גמור להסכמים עליהם חתמה החברה, המציינים ריבית אחרת. כך למשל, המומחה החליט על דעת עצמו כי לא היתה הצדקה לגבות תוספת סיכון. אין עסקינן במקרה בו הבנק התחייב בהסכם לגבות ריבית מסויימת, ובפועל גבה ריבית גבוהה יותר, אלא במקרה בו המומחה סבור שהבנק צריך היה להגיע להסכם אחר, עם ריביות מופחתות. על כן, לא ניתן לקבל את תחשיב הנזק העומד בבסיס חוות דעתו של המומחה" (סעיף 10 לפסה"ד).

 

וראו גם ת.א. (ת"א) 36365/06 בנק דיסקונט נ' שרנוע (11.7.07):

 

"זוהי חוות דעת שהנחות היסוד שלה מנותקות מן המציאות העובדתית, תוך התעלמות מן ההסכמה החוזית בין הצדדים באשר לשיעורה של הריבית שתחול על האשראי. רו"ח סולומון יוצא מתוך נקודת מוצא שגוייה בעליל, לפיה הבנק אינו אמור לגבות תוספת סיכון מלקוחות דוגמת החברה, ועל כן הוא עורך חישוב משוחזר של החשבון, בו הוא מזין את הריבית שלדעתו הבנק היה צריך להסתפק בה. דא עקא, לא רו"ח סלומון וגם לא בית המשפט יכולים או רשאים לכרות חוזה חדש בין הצדדים, השונה מן החוזה שנכרת ביניהם מלכתחילה.

 

הבנק, ולא בית המשפט או רו"ח סלומון, הוא שאמור להחליט האם יש סיכון במתן אשראי ללקוח, ומהי פרמיית הסיכון שיש לגבות מאותו לקוח.

 

כידוע, "אין בית המשפט רשאי לעשות חוזה במקום בעלי הדין" (ע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שרה שוורצבורד  פ"ד לו(4), 197 ,עמ' 214-215). וכן: "שומה על בית המשפט להיזהר מפני התערבות מופרזת בתוכן העיסקה כדי לא "ליצור" חוזה במקום הצדדים" (ע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח' פ"ד  מט(5), 739 ,עמ' 746-747)" (סעיף 12 לפסה"ד; ההדגשה שלי).

 

  1. זאת ועוד, חוות הדעת המוגשת חייבת להיות מושתת על נתונים עובדתיים הנתמכים בתצהירו של הנתבע ולא להניח הנחות מוצא חסרות בסיס עובדתי. ראו לעניין זה ע"א (ירושלים) 2485/01 חממי מנשה נ' בנק לאומי לישראל (26.11.02):

 

"המצהיר לא יכול היה להפנות בתצהירו לאירוע קונקרטי ולכן גם התשתית שבנה המומחה מטעם המערערים הייתה ללא בסיס. ואכן, מסקנות מומחה שאין להן עיגון עובדתי בתצהיר בעל הדין, ושלפי הנטען פרטיהן נמסרו למומחה על-ידי בעל הדין, אינן יכולות לשמש בסיס לרשות להתגונן" (סעיף 7 לפסק הדין).

 

 

ובהמשך:

 

"אף שאין להקפיד עם צד המבקש רשות להתגונן, לגבי נתונים המפורטים על-ידי המומחה מטעמו, לא ניתן לקבלם כאשר אלה מועלים על דרך הסתם, ללא כל תשתית ובסיס עובדתיים, בבחינת הפרחת נתונים מספריים בחלל האוויר בלבד ..." (שם, סעיף 10 לפסה"ד).

 

עוד ראו בעניין מרכנתיל הנ"ל:

 

"בצדק מציין ב"כ הבנק בסיכומיו כי המומחה אינו יכול לבסס את חוות דעתו על הנחות תיאורטיות שאין להן כל עיגון בעובדות המקרה. הכלל הוא שמומחה העורך את חישוביו, חייב להתבסס על התשתית העובדתית המפורטת בתצהיר, ואין כל ערך ראייתי לחישובים הנעשים שלא על בסיס עובדות המפורטות בתצהיר: "ובאשר לחישוביו של המומחה - טוב יעשה אמנם נתבע המבקש רשות להתגונן אם בנוסף לגרסתו העובדתית יתמוך את חשוביו בחוות דעת מומחה. ...

אך לחישובי המומחה אין קיום עצמאי. הם חייבים להתבסס על גרסה מאומתת בדבר שעורי הריבית המוסכמים. לחוות דעתו של המומחה בענייננו אין, כפי שראינו, תשתית כזו." ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5), 133 ,עמ' 140-141. ... ואכן, חוות דעתו של מומחה אינה בבחינת חי הנושא את עצמו, והיא תקפה כל זמן שהמומחה נצמד לעובדות מאומתות בתצהיר, ולא למשאלות לב" (סעיף 9 לפסה"ד).

 

  1. נוכח האמור, נראה כי התובעת המציאה בדיעבד, לצרכי התביעה, כללי משחק משל עצמה ללא כל בסיס הסכמי, בבחינת חוזה וירטואלי שהנתבע לא נתן לו את הסכמתו, ולכך לא ניתן ולא ראוי ליתן יד.

 

  1. קביעתי האמורה מביאה כבר עתה למסקנה כי יש לדחות את טענות התובעת בכל הקשור לריבית ולעמלות שנגבו ממנה.

 

 

 

 

  1. כפועל יוצא מכך, ברור כי אף יתר רכיבי התביעה, בגין השימוש האלטרנטיבי בכסף שנמנע מהתובעת ביחס לריבית והעמלות האמורות, דינו דחייה, שכן ברור שהתחשיבים הנוגעים לשימוש האלטרנטיבי מושתתים על קבלת הטענה בדבר הריבית והעמלות (ראו גם הודאת המומחה מטעם התובעת, מר ישראל פינקל, בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 21-27).אתייחס לטענות התובעת בבחינת למעלה מהדרוש.

 

התנהלות התובעת מול הנתבע ומצבה הכלכלי

 

  1. בתצהירו של מר שניידרמן נטען כי רק לאחר מעשה ולאחר שהתבצעה בדיקה של החשבונות ע"י מומחה מטעמו, התברר ששיטת ניהול החשבון פעלה לרעת התובעת והיא קופחה בשיעורי הריבית (סעיף 30 לתצהירו).

 

  1. עוד טוען מר שניידרמן כי התנהל מול הנתבע בעיניים עצומות מתוך אמון מלא, סמך על אמינותם והבטחותיהם של הנציגים והאמין כי התובעת מקבלת תנאים בנקאיים טובים והזולים ביותר מבין הבנקים הקיימים, דבר שנאמר לו על ידי עובדי הנתבע (סעיפים 31-36 לתצהירו).

 

  1. דברים אלה נסתרו במהלך חקירתו הנגדית של מר שניידרמן ומעיון במסמכים המפורטים להלן.

 

לנספח ג' לתצהיר מר לוי מטעם הנתבע צורפו שתי תרשומות. האחת, מיום 3.3.2008, מתעדת פגישה שנערכה בנתבע בנוכחות רוה"ח מטעם התובעת ובנוכחות מר שניידרמן, ושני נציגים של הנתבע. נושא הפגישה מוגדר "עלויות / מחירים".

 

נרשם מפיו של רו"ח התובעת כי: "החברה עובדת עם בנקים נוספים. עלויות השירותים יקרים (השיבוש במקור – י.ש.) משמעותית לעומת בנקים אחרים. עובד עם לאומי (P +1.5%( ודיסקונט (P+1.8%). 60% מהפעילות אצלנו. מסגרות האשראי אצלנו – P+3%."

 

בתרשומת נרשם מפי נציגת הבנק אביבית: "יש רמת סיכון, יש פערי בטחונות... בכל מקרה – אנו נבחן את הריביות הקיימות ואת מבנה האובליגו ונחזור תוך מס' ימים. אושר – P+2%...".

 

בתרשומת נוספת מיום 16.6.2009, המתעדת פגישה בנוכחות מר שניידרמן, ושלושה נציגי

הבנק כולל המצהיר מטעם התובעת, מר לוי, נזכרת פעילותה העסקית של התובעת, תנאי תשלום של לקוחות וספקים, נזכר היקף האשראי בבנק דיסקונט ובבנק לאומי וכן צויינה טענת מר שנידרמן כי הנתבע מקשה על התובעת בקבלת אשראי ומבוקש אשראי מסוים.

 

כאשר נשאל מר שניידרמן אודות התרשומות, הודה כי:

 

"ביקשתי להוריד את הריביות בפגישה הזו" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 7).

 

בהמשך הודה כי "ביקשתי לקבל הטבות יותר טובות" (שם, שורות 10-11), וכאשר נשאל האם בפגישה הבין שבכל בנק יש מחיר אחר לאשראי השיב בחיוב (שם, שורה 13).

 

דברים דומים עולים מחקירתו הנגדית של מר לוי, אשר העיד כי:

 

"מיכאל היה לקוח דואלי, עבד עם שני בנק נוספים (השיבוש במקור בפרוטוקול – י.ש), האשראי שלו היה גם בבנק דיסקונט וגם בלאומי, היו לו הרבה בקשות על ריבית ואשראי, והיה אסרטיבי בדרישות שלו... מערכת הדיאלוג עמוסה בבקשות שלו לגבי ריבית" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 21-26).

 

  1. עולה מהתכתובות האמורות, ובעיקר מהתכתובת הראשונה, כי מר שניידרמן ניהל מו"מ עם הנתבע בקשר לגובה הריבית ואף קיבל הפחתה מסוימת, עוד בשנת 2008. התנהלות זו סותרת לחלוטין את גרסתו של מר שניידרמן כי האמין שהתובעת מקבלת תנאים בנקאיים הזולים ביותר והוא לא פקפק בכך (סעיפים 35-37 לתצהירו).

 

בנוסף, עולה מחקירתו של מר שניידרמן כי ביקש הפחתת ריביות, ואף קיבל בפגישה משנת 2008, והיה מודע לכך שבכל בנק יש מחיר אחר לאשראי.

 

  1. לא הייתה כל מניעה לתובעת ולמנהלה להחליט בכל רגע נתון כי מחיר האשראי ו/או העמלות שנגבים ממנה גבוהים ולהפסיק לעבוד מול הנתבע.

 

 

  1. הדברים אף נכונים ביתר שאת כאשר הוברר כי התובעת ניהלה חשבון בנק וצרכה אשראי בשני בנקים נוספים, דיסקונט ולאומי, וכאשר נשאל מר שניידרמן מדוע לא עזב את הבנק השיב שלא ניתן לעשות זאת "מהרגע להרגע" וכי ניתן "להתארגן", בהינתן שקיימים שיקים דחויים, תוך שנה עד שנה וחצי (עמ' 17, שורות 22-26).

 

  1. הנה כי כן, ההחלטה שקיבל מר שניידרמן בשם התובעת להמשיך ולעבוד עם הנתבע הייתה החלטה שמונעת משיקולים עסקיים, וללא שנכפה עליו דבר.

 

קשה להלום מצב שבו תתקבל טענה מסוג זה בנסיבות העניין שבפניי, דהיינו קבלת טענה של לקוח החתום על מסמכים שמאשרים שיעור ריבית ועמלות, צורך את האשראי במשך שנים ארוכות, ולאחר שהפסיק לעבוד עם הבנק, מחליט כי התנאים המסחריים הגלומים במסמכים עליהם חתם אינם מתאימים לו והריבית גבוהה מדי, ותובע השבה של הריבית והעמלות אשר להן הסכים במו ידיו, עת חתם על המסמכים.

 

  1. זאת ועוד. עולה מהמסמכים כי בחלק מהמקרים הריבית שנתן הנתבע לתובעת היתה נמוכה מבנקים אחרים עימם עבדה התובעת (ראו נספח ב' לתצהיר מר לוי, הלוואה משנת 2008 ע"ס כ-1.13 מיליון ₪ בריבית פריים + 2% מול ריבית פריים + 2.75% עד 3.5% שקיבלה התובעת מבנק דיסקונט, נספח ד' לתצהיר מר לוי).

 

  1. בבחינת חילופי חילופין, אתייחס לטענה בדבר שיעורה המופרז לכאורה של הריבית, אף לגופה.

 

  1. טוענת התובעת כי מתוך מאזניה הכספיים עולה כי היו בידי הנתבע בטוחות ומזומנים בשווי העולה על היקף האשראי.

 

כך לשיטתה, בשנת 2005 עלה שווי הבטוחות / מזומנים בכ-62% על היקף האשראי, בשנת 2006 כ-60% יותר מהיקף האשראי, 80% בשנת 2007, כ-91% בשנת 2008, כ-92% בשנת 2009 ו-196% בשנת 2010 (עמ' 4 לחוות דעתו של מר פינקל).

 

 

 

 

  1. אין בידי לקבל טענה זו.

 

כפי שהעיד מר לוי מטעם הנתבע מדיניות מתן האשראי של בנק נגזרת ממספר רב של פרמטרים, וביניהם - "יכולת פירעון מוכחת של הלווה, היסטוריית יחסים עם הלווה, מצבה הפיננסי של הלווה, מצב המשק, חוסנה הכלכלי והענף אליו משתייכת. בנוסף, בין יתר השיקולים נבחנים הביטחונות הקיימים או המוצעים להבטחת האשראי, בהתאם לאופן בו הבנק אומד כל נכס ונכס על מאפייניו כבטוחה בנקאית." (סעיף 9 לתצהירו).

 

  1. מר לוי הפנה לנספח ה' לתצהירו, שהוא ריכוז היקף האשראי לסוגיו מול היקף הביטחונות המוכרים ע"י הבנק כבטוחות בנקאיות. מר לוי הפנה לעמוד הראשון לנספח ה', המתייחס לשנת 2006 וציין:

 

"יש לו מינוס 360 אלף בעו"ש, מצב האשראי זה 1.5 מיליון ₪, תוסיף את המינוס בעו"ש, אתה מקבל כ-1.9 מיליון, צריך להוריד את השקעות של כמיליון ₪, זה יוצר פער ביטחונות לרעתו של כ-900,000 ₪... תמיד היה פער לרעתו, כפי שעולה מהדפים." (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-6).

 

ואכן, עיון בדפים בנספח ה' מעלה כי לאורך כל השנים, היקף הבטוחות שהוכרו ע"י הנתבע פחת מהיקף האשראי.

 

  1. לכך יש להוסיף פרמטרים נוספים, רלוונטיים לצורך קביעת הריבית. מר לוי הסביר בתצהירו כי בדוחות הכספיים של התובעת בשנת 2009 משתקף הפסד של 2 מיליון ₪ בגין השקעתה בחברה קשורה בשם "דה לא מר", אשר הייתה בבעלות משותפת של מר שניידרמן וצד שלישי ואשר הוכרזה בשנת 2009 כמוגבלת חמורה (סעיף 21 לתצהיר ונספח ו').

 

כמו כן ציין מר לוי כי חברה נוספת בבעלותו של מר שניידרמן, "נור תעשיות עץ", כשלה כלכלית והשקעת התובעת בה נמחקה במאזן 2009, דבר שגרם לגירעון בהון של כ-1.5 מיליון ₪ (סעיף 21 לתצהיר ונספח ח').

 

  1. בנוסף ציין מר לוי כי בנובמבר 2010 צורפה התובעת לפיקוח אזורי לאור גירעון בהון, הפסד תפעולי וגידול משמעותי בהוצאות לקבלני משנה, דבר שהקטין את הרווח הגולמי, וכן נוכח אי כיבוד שיקים בסך של 250,000 ₪ של אחד מלקוחותיה (סעיף 21 לתצהיר, נספח ז').

 

עוד מציין מר לוי כי בהתאם לדוח BDI סיכון התובעת הוערך מעל הממוצע ביחס לענף הפעילות שלה והיא אף הוסרה בדצמבר 2009 מפנקס הקבלנים (נספח ח'). כמו כן, עוקלו במהלך השנים על חשבונה עיקולים מההוצל"פ ומרשות המיסים (נספח ט').

 

  1. מר לוי לא נשאל בחקירתו הנגדית אודות האמור לעיל (זולת עניין הגירעון בסך 2 מיליון ₪) וממילא דבריו, הנתמכים במסמכים מפורשים, עומדים בחזקתם.

 

כאשר נשאל מומחה התובעת מר פינקל האם יש הבדל בין רמת הסיכון בין ענפי פעילות שונים השיב בחיוב אך טען שהדבר אינו רלוונטי (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 27).

 

בית המשפט איננו מקבל תשובה זו ומעדיף את דבריו של מר לוי, שכן קשה להלום מצב שבו אין הבדל, בקביעת שיעור הריבית, בין רמות הסיכון של החברות הרלוונטיות וידוע הכלל הבנקאי / מסחרי כי ככל שרמת הסיכון עולה, כך עולה שיעור הריבית ולהיפך.

 

  1. ראוי להזכיר כי מר פינקל ציין בחוות דעתו מלאי של התובעת וכן ציוד וחומרי גלם כבטוחה, למרות שאין חולק שרכוש התובעת לא שועבד בשעבוד שוטף מכוח אגרת חוב לטובת הנתבע (ראו תשובת מר שניידרמן בעמ' 20 לפרוטוקול, שורות 1-2).

 

כאשר נשאל מר פינקל מדוע ראה לנכון לעשות זאת, למרות העדרו של שעבוד שוטף, ענה תשובה בלתי ברורה לחלוטין:

 

"אם הבנק היה ממנה מכוח אגרות החוב שיש לו, כונס לחברה או נאמן, הוא היה מממש את הנכסים האלה..." (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 2-3).

 

לא ברור כיצד מר פינקל עונה תשובה מעין זו, כאשר ברור שאין ברשות הנתבע אגרת חוב המשעבדת באופן שוטף את נכסי החברה, ואכן בהמשך החקירה שינה מר פינקל את טעמו וטען ש"הבנק לא היה צריך שעבוד שוטף, כי היו לו 200% כסף" (שם, שורה 7).

 

  1. מקובלת עליי אפוא עמדתו של הנתבע, כי מכלול השיקולים הרלוונטיים שצוינו לעיל הובילו אותו לקבוע בתום לב את רמת הסיכון וכפועל יוצא מכך את שיעורה של הריבית.

 

בהקשר זה, ראוי להפנות לת.א. (חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (2007) , נפסק בהקשר זה:

"זכותו של הבנק להעניק אשראי או להפסיק מתן אשראי, מעוגנת בהסכמים שבין הבנק ללקוח, בסעיף 2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 הקובע במפורש כי "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח", ובפסיקת בית המשפט לפיה "חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת אינטרס הבנק" ... שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים  עם הלקוח  הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל  זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל: עברו העיסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק  וכיו"ב שיקולים ... ברגיל, היקף התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי." (ההדגשה איננה במקור).

ראו גם ת.א. (ת"א) 36778/04 בנק פיתוח ותעשיה בע"מ נ' השחר ציוד משרדי בע"מ ואח' (14.6.09)).   

  1. בהינתן האמור לעיל, נדחית טענה התובעת בדבר זכאותה להחזר ריבית כלשהי שנגבתה ממנה.

 

עתירת התובעת להחזר עמלות

 

  1. כאמור, התובעת עותרת להשבת כל העמלות בגין דמי עריכת מסמכים, בסך כולל של 172,785 ₪.

 

  1. אין לי אלא לחזור על ההלכות שנפסקו בנוגע לחתימה על מסמך, ונוכח העובדה שאין חולק שכל העמלות נגבו בהתאם למסמכים שנחתמו ע"י התובעת, אין לקבל טענה זו.
  2. זאת ועוד. משמעות קבלת הטענה הינה שהנתבע לא היה אמור לגבות ולו שקל אחד כעמלה מאת התובעת, ברכיבי העמלה שמבוקש להשיב. לא ניתן לקבל טענה מסוג זה.

 

מר שניידרמן טען בתצהירו בהקשר זה כי נאמר לו על ידי נציגי הנתבע שהעמלות שמשלמת התובעת הן הזולות ביותר (סעיף 36 לתצהיר).

 

כאשר נשאל מר שניידרמן האם ציפה שלא תהיה עמלה כלל, השיב "שיהיו ריביות יותר נמוכות. וגם העמלות" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 17-18).

 

בהמשך, כאשר נשאל האם הבין שצריך לשלם עמלות, השיב:

 

"בטח שצריך לשלם, ממה הבנק חי? אבל בתנאים אחרים" (שם, שורות 19-20).

 

ברור אפוא כי היה מובן וידוע למר שניידרמן שיש לשלם עמלות, וגם אם הייתי קובע שניתן להתייחס עניינית לטענה זו, הרי ברור שהיה צורך להראות מהי העמלה הסבירה שהיה על הנתבע לגבות בנסיבות העניין, לגבי כל מקרה ומקרה, דבר שלא נעשה.

 

  1. לאור האמור, דין העתירה להשיב את העמלות נדחית.

 

העתירה לחיוב הנתבע בנזקים בשל העדר יכולת לעשות שימוש אלטרנטיבי בכסף

  1. כפועל יוצא מהקביעות האמורות, לפיהן דין העתירה בעניין הריבית והעמלות שנגבו להידחות, ברור כי אף יתר רכיבי התביעה, בגין השימוש האלטרנטיבי בכסף שנמנע מהתובעת ביחס לריבית והעמלות האמורות, דינו דחייה.

 

  1. הטעם לכך הינו שברור שהתחשיבים הנוגעים לשימוש האלטרנטיבי מושתתים על קבלת הטענה בדבר הריבית והעמלות (ראו גם הודאת המומחה מטעם התובעת, מר ישראל פינקל, בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 21-27).

 

  1. נוכח קביעותיי האמורות, אין צורך לדון בטענת הנתבע לגבי התיישנות חלק מתקופת התובענה (כשנה).

 

אחרית דבר

 

  1. התביעה נדחית.

 

  1. בהינתן סכומה הגבוה של התובענה, העובדה כי נמצאת חסרת בסיס ובהינתן כלל נסיבות העניין, התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 85,000 ₪.

 

 

ניתן היום,  ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

                                                                                   

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ