דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' מצאוי ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכבה של התובעת באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב נהוג בידי הנתבע 1 מבוטח אצל הנתבעת 2.

על פי הנטען התאונה אירעה בעיר נצרת עת נסע רכב התובעת באחד מרחובותיה הצרים של העיר העתיקה , בכביש בו הנסיעה הנה חד סטרית , וצר, הגיע לצומת עם רחוב ראשי אשר גם הוא חד סטרי ווב מותרת הפניה ימינה בלבד . עד התביעה הגיע לצומת נעצר, הסתכל שמאלה על מנת לוודא שאם רכבים הבאים משמאל ושהוא עלול להפריע לנסיעתם, ומשראה שאין כאלה החל בנסיעה ופנה ימינה , , ואז התנגש ברכב נהוג בידי הנתבע 1 , פינה קדמית ימנית של רכב התובעת וכנף אחורית שמאלית ברכב הנתבעים .

מטעם הנתבעים לא הגיע הנתבע 1 להעיד, ובקשה לדחיית הדיון לצורך הבאתו , נדחתה וזאת לאחר שאין זו הפעם הראשונה שהנתבע 1 שהוא בעל דין, אינו מתייצב למתן עדות .

על כן עומדת בפני עדותו היחידה של עד התביעה לענין נסיבות התאונה .

תפקידו של בחת המשפט בעת בחינת ושקילת הראות איננו בדיקה של כמה ראיות וכמה עדויות הביא צד זה וכמה הביא צד זה ולפי מספר העדים מי שהביא יותר עדים זוכה. בית המשפט שוקל את חומר הראיות שהובא בפני ומפרש אותו באופן ניטראלי, ואינו קשור בשאלה מי הביא את הראיה .

כך שכאשר עומדת בני של בית המשפט ריאה שהובאה ע"י בעל דין מסוים, אין הוא בוחר מתוך אותה עדות רק את הנתונים שהם לטובת מי שהביא את העד ומתעלם מדברים שיאנה לטובתו . כך שעלי ללמוד את הועלה מעדותו של עד התביעה ,ולאמץ את הנתונים העולים ממנה , גם אלה שהם לטובת צד זה וגם אלה שהם לטובת זה , גם אם כנגד עדות זו לא הובאה העדות מטעם ההגנה .

ועל כן ועל פי עדותו של עד התביעה , מתקבלת התמונה שלהלן.

עד התביעה נסע ברחב צר נתיב אחד, חד סטרי בירידה והגיע לצומת T עם רחוב ראשי יותר שגם הוא חד סטרי . הפניה מותרת ימינה בלבד .

בחיבור אשר בן שני הרחובות מתרחב הרחוב בו נסע עד התביעה ויוצר מין דלתא כזו . עד התביעה נסע הגיע לצומת ועצר . עד שהוא הגיע לעצירה, רכבו של הנתבע שלא היה במקום. בזמן שעד התביעה ממתין ובודק את השטח , הגיע – ככל הנראה – הנתבע , ועמד מימינו של עד התביעה , כאשר על פי מיקום הפגיעות בשני הרכבים, רכב הנתבע מקדים את רכב עד התביעה . עד התביעה החל בפניה ימינה , לא על סך בדיקה וקביעה כי אין רכבים מימינו אלא על סמך הידיעה שלו שכאשר הגיע לצומת לא היה שם כל רכב.

כמו כן על פי מיקום הרכבים בזמן התאונה , נראה בבירור כי רכב הנתבע עמד מימין לרכב התובעת , קרי פתח הדלתא של הרחוב הספיק לנסיעת שני כלי רכב. והעולה מכך כי עד התביעה עמד בצד השמאלי של הדלתא , ולא בצד הימני כמתחייב.

שני הנהגים חטאו בנהיגתם .

עד התביעה כאשר מצד אחד עמד בצד השמאלי של נתיב הנסיעה כשהוא מתכוון לפנות ימינה , ושנית כאשר הוא פנה ימינה בלי לבדוק שנית אם אין מימינו רכב נוסף וסמך על המידע שהיה ברשותו בעת הגיע לצומת , ולא בדק פעם נוספת בעת החל בנסיעה את השטח .

הנתבע כשל בכל שלמרות שידע כי מדובר בכביש צר חד סטרי שיש בו רווח לרכב אחד בלבד, נדחף מימין לעד התביעה שכהוא יודע או אמור לדעת כי מצד אחד מדובר בכביש חד סטרי צר ( את זה הוא רואה) וגם שהכביש אליו עמדו הנהגים להיכנס הינו חד סטרי והפניה מותרת אך ימינה . היה עליו לדעת כי רכב התובעת יפנה ימינה ממקום עומדו .

אני סבור כי יש לחלק את האחריות בין שני הנהגים באופן שווה .

לענין הנזק

התובעת תבעה סכום של 5271 ש"ח ₪ . הסכום כולל את כל הזנק שנגרם לרכב. יותר מאוחר הוגשה בקשה בהסכמה לתקן את כתב התביעה ולהעמיד את התביעה על סך 2124 ₪ הכוללים השתתפות עצמית וערך כינון לאחר שפנתה אל המבטחת שלה והפעילה את פוליסת הביטוח המקיף , וקבלה ממנה את הסכום המגיע לע פי תנאני הפוליסה . כך שכיום התביעה עומדת על סך 2124 ₪.

בא כוח הנתבעים חלק על התביעה מן הפן הכספי וטען כי לא הוכח כל נזק כאמור בתביעה , לא הוגשו קבלות על תיקון הרכב, וכי ידוע כי חברות השכרה כגון התובעת זוכות להנחות על חלפים ועבודות , והתובעת לא הוכיחה איזו הנחה קבלה וכמה .

ראשית בית המשפט אמור לבסס את פסיקתו על ראיות ולא על שמועות. וצר לי כי נושא זה חוזר ומועלה כל שני וחמישי, בהסתמך ככל הנראה על פסיקה לא מחייבת שהתחשבה בטענות כאלה , על סמך אמירות או אף על סמך ראיות שהובא בתיק הספציפי שהיה בפני בית המשפט שנתן את פסק. ממדובר בקביעות כעובדתיות , אשר בשונה מקביעת עקרונות משפטיים , אינה מחייבת . אין זה אומר כי ענין ההנחות והניכויים הפך להיות נחלת הכלל , הן לענין עובדת קיומן של הנחות כאלה או אחרות וגם לענין שיעור ההנחות . כל מקרה לגופו , ובכל מקרה מי שמעלה טענה של הנחות וניכויים חייב להוכיח את הטענה – שהיא טענת הגנה לכל דבר- בדרך המקובלת .

שנית בא כוח הנתבעים העלה את הטענה כי התובעת מוכרזת כפושטת רגל , החייבת סכום אסטרונומי של 350 מליון ₪ . לא הוכח מתי הוכרזה התובע ככזו . ומאידך נקודת המוצא של בית המשפט היא העיקרון כי מזיק חייב בכל מקרה לשלם את הנזק שהוא גרם , ולא מצבה המשפטי של התובעת . מן הסתם מותר להניח כי אם כטענת בא כוח הנתבעים התובעת הוכרזה כפושטת רגל, שימונה לה מפרק או כונס , והוא יטפל בצד הכספי של תביעות התובעת.