אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דומיקאר בע"מ נ' טוויל ואח'

דומיקאר בע"מ נ' טוויל ואח'

תאריך פרסום : 01/09/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום אשקלון
43916-07-12
26/08/2013
בפני השופט:
עידו כפכפי

- נגד -
התובע:
דומיקאר בע"מ
הנתבע:
1. אלעזר טוויל – ניתן פסק דין
2. דוד בן חמו

פסק-דין

פסק דין

1.האם אדם שרכש רכב, אשר התברר כגנוב, חייב לפצות את בעל הרכב בגין ירידת ערכו בין המועד שהגיע לידיו ועד למועד שחזר לבעליו, וזאת כאשר השיב את הרכב לאדם ממנו רכש אותו סמוך לאחר הרכישה.

רקע וטענות הצדדים

2.התובעת היתה בעליה המקוריים של סוברו אימפרזה מספר רישוי 33-416-23, שנת ייצור 2004 וזאת מיום 6.8.03, להלן - הרכב. הרכב הושכר לקראצו אנטולי אשר רשם את הרכב על שמו ביום 18.11.03 ומכר אותו ביום 19.11.03 למחרב אברהים אשר מכר אותו לאלעזר טוויל, הנתבע 1, להלן - טוויל. טוויל רשם את הרכב ביום 30.11.03 במישרין על שם דוד בן חמו, הנתבע 2, להלן - הנתבע.

סביב הבעלות ברכב נוהל הליך משפטי קודם אשר ראשיתו בת"א (שלום ת"א) 66624/03, תביעה להצהרה בדבר בעלות התובעת ברכב אשר הוגשה ביום 8.12.03. התביעה הועברה לבית משפט השלום באשקלון ונוהלה בת"א 401/04, להלן - ההליך הקודם.

3.בהליך הקודם הוטל ביום 8.12.03, במסגרת בש"א 184160/03, עיקול על הרכב וכן ניתן באותו היום במסגרת בש"א 184156/03 צו מניעה זמני אשר אסר על המשיבים, והנתבע ביניהם, להעביר הזכויות ברכב או למסור את החזקה בו לצד שלישי. ביום 12.1.04 התקיים דיון במעמד שני הצדדים בצו המניעה הזמני והנתבע יוצג במאוחד עם טוויל על ידי עו"ד רשף. לא התקיים דיון לגופו של עניין והצו הזמני נותר על כנו.

ביום 24.2.08 ניתן פסק דין בהליך הקודם של ידי כב' השופט ד' חסדאי, להלן - פסק הדין. נקבע כי טוויל לא רכש את הרכב בתנאי תקנת השוק ממחרב. ביחס לעסקה בין טוויל, הנשוי לאחות הנתבע, לבין הנתבע, נקבע כי לא עלה בידיהם להוכיח כי שולמה התמורה בסך 93,000 ₪ שנטענה בגין הרכב תוך שבית המשפט התרשם כי "ספק ניכר בעיני אם אכן תמורה שכזו אכן שולמה".

במועד מתן פסק הדין לא היתה מחלוקת כי בפועל הנתבע ביטל את העסקה והשיב את הרכב לטוויול "זה מכבר עם התגלות הפרשה". מפסק הדין עולה כי בית המשפט ייחס בפועל לנתבע שותפות עם טוויל או לכל הפחות היווה הוא עבורו מעין "קונה פיקטיבי / איש קש" אשר הרכב נרשם על שמו, עבר לחזקתו והושב לטוויל. מאחר והצדדים הצהירו בהליך הקודם כי הרכב בחזקת טוויל חוייב הוא בפסק הדין להשיבו לתובעת לאחר שהוצהר כי היא הבעלים של הרכב.

4.לאחר שטוויל לא פעל בהתאם לפסק הדין נאלצה התובעת, לאחר שאף הליכי הוצל"פ לא הועילו, לנקוט בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט. לאחר החלטה מיום 29.12.09 בבש"א 576/09, אשר חייבה את טוויל להשיב את הרכב לתובעת עד ליום 10.1.10, הושב הרכב לידיה.

בין פסק הדין להשבת הרכב בעין פתחה התובעת בהליך נוסף בנוגע לרכב, הוא התביעה הכספית שבפני. התביעה הוגשה ביום 2.4.09 לבית משפט השלום בתל-אביב, ת"א 162777/09 לתשלום סך של 148,845 ₪. כנגד טוויל ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 15.6.09 ובדיון בפני הצהיר הוא כי מאחר וסבור כי פסק הדין שניתן כנגדו שגוי, אין בכוונתו לשלם לתובעת. התיק הועבר לבית משפט זה רק בשנת 2012 ובמסמכים בתיק לא ניתן לשחזר את החלטת ההעברה או כתב ההגנה של הנתבע.

יחד עם זאת, אין לעובדה זו משמעות נוכח ההסכמה הדיונית מכוחה לא הגישו הצדדים ראיות וסיכומו טענותיהם על בסיס הראיות שהוגשו בהליך הקודם, פסק הדין שניתן שם ומחירון הרכב.

ביום 15.2.10 מכרה התובעת את הרכב תמורת 40,194 ₪ ומקזזת סכום זה מתביעתה.

5.לטענת התובעת, הנתבע חייב לפצותה בגין ירידת הערך של הרכב מהמועד בו הגיע לידיו, נובמבר 2003, ועד למועד בו קיבלה התובעת חזקה ברכב, ינואר 2010. הבסיס המשפטי לחיוב הנתבע הינה עוולת הגזל בסעיף 52 לפקודת הנזיקין. לטענתה אין משמעות לאשם של הנתבע אלא די בכך שהרכב היה בחזקתו ובחר הוא להשיבו לטוויל ולא לתובעת כדי לחייבו מכח עוולת הגזל. מעבר לנדרש טוענת הנתבעת כי גם אם בוחנים את התנהגות הנתבע במשקפי "אשם" יש לחייבו מכח שותפות עם טוויל או מחמת הימנעותו להשיב הרכב לתובעת כאשר היתה לו האפשרות לעשות כן.

6.הנתבע בחר בסיכומיו לא להתמודד עם ההלכות המשפטיות ביחס לעוולת הגזל אליהן הפנתה התובעת ואף לא טען דבר לעניין גובה הנזק. טענתו הינה כי מאחר ולא נדרש מעולם להשיב את הרכב לתובעת והחזיק בו מספר ימים בלבד, פעל בסבירות עת השיב את הרכב לטוויל, ממנו רכש אותו לטענתו. לשיטתו של הנתבע מאחר ורכש את הרכב לא ממי שמייחסים לו גניבה, טוויל, והשיב לו את הרכב בשעה שהיה טוויל הבעלים הרשום של הרכב, בשעה שתלויה ועומדת מחלוקת סביב הבעלות, פעל כדין עת השיב את הרכב לטוויל.

דיון והכרעה

7.העובדות שפורטו לעיל עולות מההליך הקודם ומהוות הבסיס להכרעה. יובהר כי לא מצאתי בסיס בפסק הדין ובראיות בהליך הקודם לטענות הנתבע בדבר מועד השבת החזקה ברכב לטוויל ולרישומו של הרכב. פסק הדין לא קבע מועד בו העביר הנתבע את הרכב לטוויל אלא רק ציין כי במועד פסק הדין ברור כי הרכב הועבר לטוויל "זה מכבר" עם "התפוצצות הפרשה". לעניין הבעלות עולה מטפסי העברת הבעלות וטענות טוויל בהליך הקודם כי הבעלות מעולם לא נרשמה על שם טוויל, אלא נרשמה ישירות על שמו של הנתבע.

הנתבע לא הפנה לראיות המעידות מתי נחקר במשטרה אודות גניבת הרכב ואף תצהיריו ותצהירי טוויל בהליך הקודם, לרבות כתבי הטענות שם, השאירו את מועד השבת הרכב לחזקת טוויל כטענה עמומה. לא נטען במפורש כי הרכב הושב לטוויל וודאי שלא צויין מועד השבתו.

מהנתונים שפורטו לעיל והממצאים ביחס לנתבע בהליך הקודם, אשר הטילו צל כבד על תום ליבו, עולה כי בפועל שימש הנתבע כאיש קש של גיסו, טוויל. אין מדובר באדם תמים, כפי שמבקש לצייר בסיכומיו, והפסיקה לא רואה בעין יפה את מי שמסכים להעמיד עצמו כאיש קש לפעולות אחרים. בעשותו כן נושא הוא באחריות למעשיו של האדם שעבורו פעל.

ממכתבו של עו"ד רשף מיום 4.12.03, אשר הוגש בהליך הקודם, עולה כי טוויל זומן לחקירה סמוך ליום 4.12.03. צו מניעה ניתן כבר ביום 8.12.03 וחזקה כי נמסר לנתבע עד שלושה ימים לאחר מכן. בדיון סמוך לאחר מכן בצו המניעה הזמני יוצג הנתבע על ידי עו"ד רשף ולא נטען כי הרכב אינו בחזקתו. עולה כי הנתבע יכל להשיב את הרכב לתובעת אולם בחר שלא לעשות כן בין אם בעצמו ובין אם לבקשתו של טוויל.

במועד שהשיב את הרכב לטוויל, מועד עלום כאמור, לא היה טוויל רשום כבעלים אלא הנתבע בעצמו. לפיכך אין יסוד לטענתו כי מכח חוק המיטלטלין היה עליו להשיב את הרכב לטוויל. עולה כי גם מבחינת אשם, לא מדובר במקרה מובהק של אדם תם לב אשר כלפיו יש קושי עיוני בהחלת הוראות עוולת הגזל. גם אם אבחן את התנהלות הנתבע במשקפי אשם עולה כי יש אשם בהתנהלותו ונהג ברשלנות עת השיב את הרכב לטוויל. מפסק הדין עלה ספק אם שילם כלל תמורה לטוויל בגין הרכב ולכן עולה כי פעל בשיתוף פעולה עימו ועליו לשאת ביחד ולחוד עם טוויל בתוצאות מעשיו. בעת שהשיב הנתבע את הרכב לטוויל כבר ידע כי ישנה טענה של הבעלים הראשון כי הרכב גנוב, כבר ניתן צו מניעה האוסר על העברתו לאחר אולם הנתבע בחר לטמון ראשו בחול, לא לברר את המצב המשפטי ולא לפנות לבית המשפט או לתובעת בשאלה בדבר חובת השבת הרכב. בעשותו כן, התרשל הנתבע.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ