החלטה
בפני בקשה הנוגעת למסמכים שצורפו לתצהיר התובעת (המשיבה). המדובר בנספחים ב1, ב2, ג, ד1, ד2, ה, ו, לתצהיר שהינם חמישה מכתבי הערכה ביחס לתובעת, אשר נחתמו על ידי גורמים שונים, וכן תרגומים של שניים מהמכתבים לעברית.
המבקשת עותרת לכך שהמסמכים יוצאו מתיק בית הדין, לא יתקבלו כראיה, וכי הציטוטים מתוכם ימחקו מתצהיר התובעת.
המבקשת טוענת כי מדובר בחוות דעת אקדמיות, שנמסרו במסגרת הליכי דיון של וועדת מינויים, ולפיכך חלות עליהן הוראות הסודיות שנקבעו בתקנון המינויים של האוניברסיטה.
המבקשת מבהירה כי במסגרת ההליכים לבחינת התאמתו של איש סגל לקידום, האוניברסיטה פונה למומחים מתוך המוסד ומחוצה לו, לרבות מומחים מחו"ל, על מנת לקבל את חוות דעתם הכנה והנוקבת בדבר הישגיו האקדמים של המועמד והתאמתו לקידום, והיא מחוייבת בסודיות כלפי נותן חוות הדעת, וזאת בהתאם לתקנונה.
לטענת המבקשת, רק בדרך של שמירה על סודיות חוות הדעת, ניתן להבטיח כי ינתנו חוות דעת כנות ומעמיקות וכן היא טוענת כי עקרון זה של שמירה על סודיות חוות דעת אקדמיות הוא מאבני היסוד של שיטת הקידום במוסדות אקדמיים בארץ ובעולם.
המבקשת מפנה לפסיקה הקיימת בהקשר זה, וטוענת כי בנסיבות העניין דנן, המשיבה לא הציגה ולו ראשית ראיה לקיומם של שיקולים זרים בעניינה, עוד היא מבהירה כי כל הפרוטוקולים של וועדות המינויים שדנו בעניינה של המשיבה הועברו אליה במסגרת הליכי הגילוי, ודי בהם כדי ללמד על תוכן חוות הדעת שניתנו בעניינה ועל השיקולים שנשקלו.
עוד טוענת המבקשת, כי בעניינה של המשיבה ניתנו 11 חוות דעת. צירוף חמש חוות דעת בלבד, מהווה הצגה של תמונה חלקית, אשר איננה משקפת את מכלול חוות הדעת של הממליצים בעניינה, וגם מן הטעם הזה, לשיטת המבקשת, יש להוציא את המסמכים מתיק בית הדין.
המשיבה מתנגדת להוצאת המסמכים מתיק בית הדין. לטענתה, מדובר במסמכים רלוונטיים ומהותיים להוכחת התביעה, אשר הגשתם לבית הדין נדרשת על מנת לאפשר לתובעת להוכיח את טענותיה. לטענת התובעת חוות הדעת מוכיחות כי היא חוקרת מוערכת על פי קנה מידה אובייקטיבי, וזאת בניגוד לטענה בכתב ההגנה, שלפיה התביעה מבוססת על תשבחות עצמיות ועל הערכה עצמית סובייקטיבית, המנותקות מעמדת הממונים על המשיבה.
לטענת המשיבה, הפרוטוקולים של וועדות המינויים כפי שהועברו לעיונה במסגרת הליכי גילוי המסמכים אינם משקפים את הדברים שנכתבו במכתבי ההמלצה שצורפו לתצהירה כהוויתם, ולכן לא יכולים להוות תחליף להגשת חוות הדעת גופן. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי עיון בפסיקת בתי המשפט מעלה כי אין מקום ליתן למסמכים מהסוג האמור חסיון, וכי גם אילו ניתן היה להכיר בחסיון, הרי שאין כל מניעה שבדין כי יוגשו כראיה לבית המשפט, לאחר שהמסמכים ממילא כבר הגיעו לידיה של המשיבה.
יצויין כי התשובה נתמכת בתצהיר של המשיבה ממנו עולה כי אחת מחוות הדעת שצורפו לתצהירה נמסרה לה על ידי כותב חוות הדעת, עוד בשנת 2004, ואילו יתר חוות הדעת שצורפו לתצהירה נמסרו לה בשנת 2008 על ידי פרופ' מוטי עמר מהפקולטה לאומנות במשיבה.
הכרעה
בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון, בשיבתו כבג"צ, הרבו לעסוק בשנים האחרונות בשאלות של גילוי מסמכים, חוות דעת ופרוטוקולים הנוגעים להליכים במסגרתם נבחנות שאלות הנוגעות לקידומם, כמו גם להמשך העסקתם של אנשי הסגל האקדמי באוניברסיטאות.
כידוע, בימים אלה תלויה ועומדת עתירה בעניין זה בבית המשפט העליון (בג"צ 7793/05 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה) ואפשר שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה ביחס לאיזון הראוי שבין האינטרס של האוניברסיטאות בשמירה על מידה של סודיות אגב הליכים כאמור, לבין הגנה על זכות הטיעון של איש הסגל, המחייבת, במידה מסויימת, חשיפה של מסמכים שניתן יהיה ללמוד מהם על העובדות ועל השיקולים אשר עמדו ביסוד החלטת הגורמים המוסמכים באוניברסיטאות.
ואולם, בנסיבות המקרה דנן, מטיעוני הצדדים עולה כי המשיבה כבר קיבלה לידיה, (הגם שלא באמצעות ב"כ המבקשת), העתקים של חוות דעת אקדמיות שניתנו בעניינה, אותם צירפה לתצהירה, והם מושא הבקשה דנן.
המסמכים מושא בקשה זו כבר מצויים איפה בידי המשיבה, ובנסיבות אלו, לא ברור מה האינטרס שבחיסויים כעת, לאחר שה"נזק" כבר נעשה, והמסמכים ממילא כבר נחשפו.
זאת ועוד, כידוע, בכל הנוגע לגילוי מסמכים ולקבילותם כראיות, האיזון שבין אינטרס הפרט בגילוי אל מול האינטרס של הציבורי בחיסוי, לובש צורות שונות שעוצמתן איננה אחידה, והיא נגזרת בין היתר מעצמת האינטרס הציבורי הרלוונטי, וממידת הפגיעה בזכויות הפרט.
בדיני הראיות מקובל להבחין בין קבילות מסמכים (admissibility) לבין חסיון מסמכים (privilege). בשני המקרים מדובר בכללים המשמשים מחסום יחסי ולעיתים מוחלט מפני מסירת ראיה בהליך השיפוטי, אך הם שונים במהותם ובהיקף ההגנה שהם מעניקים. החסיון מונע את מסירת הראיה ואת העיון בה על ידי הצד שכנגד. אי קבילותה של ראיה לעומת זאת מונעת את האפשרות להתבסס על הראיה לצורך קביעת ממצאים במשפט. ככלל, חסיון אינו פוסל ראיה, אלא מעניק פטור מחובת מסירתה. (רע"א 2235/04 בנק דיסקונט נ' אלי שירי ; בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' אברהם עוז )
הבקשה דנן איננה בקשה לגילוי מסמכים, שהרי המסמכים מושא הבקשה כבר נחשפו, ולכן במוקד הדיון כלל לא עומדת שאלת האיזון שבין אינטרס הגילוי ואינטרס החיסוי. עניין לנו במסמכים שהם כעת גלויים למשיבה, ועל אף האמור, לטענת המבקשת אין לקבלם לתיק בית המשפט, ואין לבסס עליהם ממצאים שבעובדה.
עניין לנו איפה בשאלה של קבילות ולא בשאלה של חסיון.