אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ד"ר משה וינברג ושות' , עורכי-דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל

ד"ר משה וינברג ושות' , עורכי-דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 05/04/2011 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי ירושלים
34620-03-10
04/04/2011
בפני השופט:
תמר בזק רפפורט

- נגד -
התובע:
1. ד"ר משה וינברג ושות'
2. עורכי-דין ונוטריונים

הנתבע:
לשכת הוצל"פ ת"א - מדינת ישראל
פסק-דין

פסק דין

לאיזו ערכאה מסורה הסמכות לדון בתובענה לביטול הסכם, לו ניתן תוקף של פסק דין, מחמת הפרתו? זו השאלה הדורשת הכרעה בשלב זה.

להבנת התמונה בכללותה נדרשת סקירה תמציתית של שלל ההליכים שהתנהלו בענין בשלוש עשרה השנים האחרונות.

ברקע הדברים תביעה כספית שהוגשה בשנת 1998 בידי התובעת, ד"ר משה וינברג ושות' עורכי דין, נגד שתי חברות, שמהן רכשה התובעת רהיטים. חברות אלו נקלעו לקשיים כספיים, ובשל כך לא סיפקו בפועל את הרהיטים. במסגרת התביעה שהגישה התובעת נגדן הוטלו עיקולים על מיטלטלין השייכים לחברות, ואלה אוחסנו במחסן מורשה של נתבעת 1, לשכת ההוצאה לפועל, אשר הופעל על-ידי מחסני ערובה – נעמן בע"מ, היא נתבעת 2. לאחר סיום ההליכים נמכרו המיטלטלין המעוקלים, אלא ששווי מכירתם פחת מדמי האחסון, אותם נדרשה התובעת לשלם לנתבעת 2.

בעקבות זאת הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעות, בטענה כי בשל רשלנותן של אלה, התמורה שהתקבלה כנגד מכירת המיטלטלין המעוקלים היתה נמוכה ואילו דמי האחסנה שנדרשו היו מופרזים (ת"א 7105/00). ביום 1.2.07 דחה בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) את עיקר התביעה וקבע כי נתבעת 2 לא התרשלה כלפי התובעת, ולכן על התובעת לשלם לה דמי אחסון, וכי על לשכת ההוצאה לפועל לשאת בדמי האחסון בגין התקופה שמיום 7.2.99 ועד יום 8.3.99. שיעור דמי האחסון לא נקבע.

על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים הגישה התובעת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 11024/07). בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 2.9.07 נכתב מפי ב"כ הצדדים בזו הלשון:

"בשלב זה אנו מסכימים להצעת בית המשפט כדלקמן:

1.הערעור יידחה.

2.אין בפסק דין זה כדי למנוע מהמערערת להעלות בבית המשפט בהרצליה טענות הנוגעות לשיעור התעריפים בתקופה שעד ליום 8.3.99.".

להסכמות אלה ניתן בסיומו של הדיון תוקף של פסק דין.

ההליך בבית המשפט בהרצליה, הנזכר בפסק הדין של הערעור, הוא תביעה כספית שהגישה נתבעת 2 נגד התובעת, בגין חוב דמי אחסון בסך 84,333 ₪ (ת"א 583/06). במסגרת תביעה זו הגישה התובעת הודעה לצד שלישי כנגד לשכת ההוצאה לפועל, שעיקרה הוא דרישה לשיפוי מלא בגין כל סכום שייפסק נגד התובעת, בשל רשלנות נטענת של לשכת ההוצאה לפועל בניהול הליך מכירת המיטלטלין המעוקלים. בית המשפט בהרצליה מצא, כי ביחס לכל העניינים שנדונו והוכרעו בבית משפט השלום בירושלים קיים השתק פלוגתא, ואחריותה של לשכת ההוצאה לפועל צומצמה לחודש אחד בלבד, ביחס לתקופה שמיום 7.2.99 עד יום 8.3.99. לאור הבהרת נתבעת 2, כי אין בדעתה לגבות מהתובעת תשלום בגין חודש זה, קיבל בית המשפט בהרצליה את בקשת לשכת ההוצאה לפועל, והורה על דחיית ההודעה לצד שלישי. שתי בקשות רשות ערעור שהגישה התובעת על החלטות בית המשפט בהרצליה נמחקו, לאור המלצותיו של בית המשפט. ביום 7.11.10 ניתן תוקף של פסק דין להסכמה שהושגה בין התובעת לנתבעת 2, לפיה לחיסול מלא וסופי של כל טענות הצדדים, תשלם התובעת לנתבעת 2 סך של 45,000 ₪ (כולל מע"מ). התובעת שמרה על כל טענותיה כלפי לשכת ההוצאה לפועל.

ההליך המתנהל בפני כעת הוא תביעה לביטול ההסכם המונח ביסוד פסק הדין שניתן בערעור, מחמת הפרתו הנטענת בידי לשכת ההוצאה לפועל, וכפועל יוצא מכך ביטולו של פסק הדין שבערעור. ההפרה, כנטען, נעוצה בעצם הגשת הבקשה למחוק את ההודעה לצד שלישי נגד לשכת ההוצאה לפועל בבית משפט השלום בהרצליה, הואיל ונטען שבכך יש כדי לחסום את אפשרותה של התובעת לטעון ולהוכיח כי היא הוטעתה בידי לשכת ההוצאה לפועל בכל הנוגע לתעריפי אחסון המעוקלים.

שאלה מקדמית הדורשת הכרעה היא איזו ערכאה מתאימה לבירורה של התביעה. לאחר שניתנה לצדדים אפשרות להתייחס לשאלה זו ולאחר שעיינתי בטיעוניהם, הגעתי לכלל מסקנה כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה וכי יש לסלקה על הסף.

הלכה ידועה היא כי פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים ממזג בתוכו מאפיינים של הסכם ושל פסק-דין. כאשר צד להסכם פשרה מבקש לבטל פסק דין בשל פגם נטען בהליך השיפוטי, כגון שההסכם הושג בשל לחץ שהפעיל בית המשפט על אחד מבעלי הדין, הדרך הדיונית לתקיפת פסק הדין היא על-ידי הגשת ערעור לערכאה גבוהה יותר. כאשר צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), עליו להגיש תביעה עצמאית ונפרדת, שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם, בפני "בית המשפט המוסמך", ועל-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין (ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח (פורסם במאגרים, 1.5.05)). ככלל, "בית המשפט המוסמך" הוא בית המשפט אשר נתן את פסק הדין בהסכמה. החריג שנקבע בפסיקה לכלל זה הוא, כי אם בית המשפט שנתן את פסק הדין המוסכם הוא בג"ץ או בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים, תוגש התובענה לביטול פסק הדין לערכאה הדיונית המתאימה (ראו: ע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 10.9.06); להלן – עניין אנגל). הטעם לכך נעוץ בצורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים בחוזה ולקבוע ממצאים עובדתיים. במצב כזה, כך נקבע, אין מדובר בחוסר סמכות של ערכאת הערעור, אלא בשיקול דעת שיופעל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובהתאם להיקף המחלוקת העובדתית הדורשת בירור.

בעניין אנגל השאירה כב' השופטת נאור בצריך עיון את השאלה האם יש לקבוע חריג דומה לגבי כל ערכאת ערעור ולא רק לגבי בית המשפט העליון. הלכה למעשה, הרחיבו בתי המשפט המחוזיים את החריג לכלל אף ביחס לבקשות לביטול פסק דין המוגשות לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים. בתי המשפט המחוזיים קבעו, כי הליך לביטול פסק דין שניתן בהסכמה יש להגיש כתובענה חדשה ועצמאית לבית המשפט המוסמך לדון בעניין כערכאה הדיונית (ראו: ע"א (ירושלים) 2599/08 עיריית מעלה אדומים נ' חברת עזרא בוטח ובניו בע"מ (פורסם במאגרים, 19.5.09); ע"א (חיפה) 3320/06 (בש"א 3148/07) מסיעי קרן השפלה ש.ד. (2001) בע"מ נ' טיולי כוכב הגליל בע"מ (פורסם במאגרים, 27.3.07)).

בעניינינו, עתרה התובעת לביטול פסק הדין שניתן בערעור בשנת 2007, בשל פגמים נטענים בהתנהגות לשכת ההוצאה לפועל לאחר מתן פסק הדין, במסגרת ניהול ההליך בבית משפט השלום בהרצליה. בנסיבות אלה היה על התובעת להגיש תובענה חדשה ועצמאית לבית המשפט המוסמך. על פי הכלל, בית המשפט המוסמך הוא בית המשפט שנתן את פסק הדין בהסכמה, דהיינו; בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים. ואולם, התובענה שבפני הוגשה כתביעה אזרחית רגילה לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה דיונית, ומשכך לא הוגשה ל"בית המשפט המוסמך". לחלופין, על פי החריג לכלל - אשר הוחל עד עתה בפסיקת בית המשפט העליון ביחס לבג"ץ וביחס לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים, ובפסיקת בתי המשפט המחוזיים הוחל אף ביחס לבתי המשפט המחוזיים בשבתם כבית משפט לערעורים - היה על התובעת להגיש תובענתה בפני הערכאה הדיונית המתאימה. הואיל ושווייה הכספי של התביעה דנן נופל מתקרת הסמכות של בית המשפט המחוזי (בגדרה של ההודעה לצד שלישי שהגישה התובעת נגד לשכת ההוצאה לפועל בהרצליה נטען כי נזקיה מסתכמים בכ- 170,000 ₪, ופסק הדין בתביעה העיקרית בגינה הוגשה ההודעה לצד שלישי מסתכם בסך של 45,000 ₪), הרי שהערכאה הדיונית המתאימה לבירורה היא בית משפט השלום.

אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי בית משפט זה בשבתו כערכאה דיונית מוסמך לברר את התובענה, כיוון שהוא "נוהג לשבת בתיקים גם כערכאה דיונית ויש בידו הכלים לטפל בהליכים מסוג זה". אילו הייתה מוגשת התובענה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים יתכן שניתן היה להישמע לטענה כי אין מדובר בחוסר סמכות, אלא בעניין הנתון לשיקול דעת. אלא שסמכותו של בית משפט זה לדון בעניינים שונים כערכאה דיונית קבועה בדין. בענייננו, מדובר בתובענה ששוויה הכספי אינו נופל בגדרי סמכותו של בית משפט זה. חוסר הסמכות של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כערכאה דיונית, להבדיל משבתו כערכאה ערעורית, קבוע ותחום בדין, ומשכך אין בהסכמתם או באי התנגדותם של בעלי הדין לעניין הסמכות, כדי להקנות סמכות עניינית בנושא שבו מסר המחוקק את הסמכות לערכאה שיפוטית אחרת (בג"צ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים (פורסם במאגרים, 30.8.07)).

להשלמת התמונה יוער, כי אף אילו קיבלתי את עמדת התובעת, כי במקרה כגון דא הסמכות לדון בתביעה נתונה הן לבית משפט השלום והן לבית המשפט המחוזי, כנטען - וכאמור, אינני מקבלת עמדה זו - לא היה בכך כדי להצדיק את בירורה של תובענה זו בבית המשפט המחוזי. ככלל, תביעות ששווין הכספי עומד על הסכומים בהם מדברת התובעת, מתבררות בבית משפט השלום כערכאה דיונית. מדובר בתביעה שלגישת התובעת מחייבת שמיעת ראיות, כך שבית משפט זה כערכאה ערעורית איננו "הפורום המתאים" לבירורה. משכך, אף אם מדובר בעניין המסור לשיקול דעת, אין מקום לבירור התביעה בבית משפט זה.

משמצאתי כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, דינה סילוק על הסף.

התובעת טעתה בערכאה אליה הגישה את תובענתה וגם לאחר שניתנה לה האפשרות להתייחס לסוגיית הסמכות העניינית, עמדה על דעתה כי הסמכות מסורה לבית משפט זה ולא ביקשה להעביר את הדיון. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 איננו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן על פי שיקול דעתו (ראו: ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י), פ"ד נג(1) 673, 678-679 (1999); רע"א 1075/07 בר נ' גרינברג (פורסם במאגרים, 15.10.07)).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ