פסק דין
הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים
1.עניינה של תובענה זו, שהוגשה ביום 17.6.07, פיצוי התובעים, כירופרקטים במקצועם שרכשו את השכלתם בחו"ל, בשל פגיעה ביכולתם להתפרנס ממקצועם בישראל בתקופה שבין שנת 2001 לבין 2005, עקב אי נכונות מצד הנתבעת להנפיק להם תעודת הכרה במקצוע הכירופרקטיקה (להלן – תעודת הכרה).
2.התובעים רכשו את הכשרתם במכללות בארצות הברית.
התובע 1 עלה לישראל בשנת 2003, ואילו התובע 2 עלה לישראל בשנת 1980 ואף כיהן כנשיא האגודה הישראלית לכירופרקטיקה.
3.על פי כתב התביעה, שהועבר במקור לדיון בפני כב' השופט א. רון, עד שנת 2001 נהגה הנתבעת להנפיק תעודות הכרה, כאשר הקריטריון העיקרי להנפקתן היה סיום מכללה או מוסד המוכרים על ידי מועצת הכירופרקטים בארצות הברית.
חשיבותן של תעודות ההכרה הייתה בכך, שבתקופה האמורה היה בתוקף חוזר מנכ"ל משרד הבריאות אשר אסר על גופים ממשלתיים, ובין היתר משרד הביטחון, להתקשר עם כירופרקטים שאינם נושאי תעודת הכרה, וגופים פרטיים רבים בחרו לאמץ את אמות המידה של משרד הבריאות וסרבו להתקשר עם מי שלא נשא תעודת הכרה.
4.בשנת 2001 שינתה הנתבעת את מדיניותה ולא הייתה מוכנה עוד להנפיק תעודות הכרה כבעבר.
לטענת התובעים, הגדיל לעשות מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, ד"ר אמיר שנון (להלן – ד"ר שנון) עת הוסיף ודרש כי גם כאשר עומד המועמד לקבלת תעודת ההכרה בדרישות הנתבעת – עליו להוסיף ולהוכיח את היותו "אדם הגון", והקריטריונים לעמידה בדרישה זו הסתכמו בחוות דעתו של ד"ר שנון עצמו בלבד.
5.כתוצאה משינוי המדיניות של הנתבעת והיחס כלפי הכירופרקטים – הוגשה עתירה, בג"צ 4395/02 האגודה הישראלית לכירופרקטיקה ואח' נ. מדינת ישראל (להלן – העתירה).
ביום 21.7.05 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעתירה (להלן – פסק הדין).
בפסק הדין אמנם פורמאלית נמחקה העתירה - אולם בית המשפט העליון קבע, בין היתר:
"רשמנו לפנינו את הסכמת המשיבה לכך, שקיומה של תעודת הכרה לא יהווה תנאי לקבלת כירופרקטים לעבודה על ידי מעסיקים ציבוריים או אחרים נוכח העדר הסמכה בחוק להגביל את העיסוק במקצוע זה, בדרך של מתן תעודת הכרה מאת משרד הבריאות..."
מפסק דינו של בית המשפט העליון עלתה הבעייתיות הכרוכה בהגבלת עיסוק בהעדר הסמכה לכך בחוק.
6.התובעים מודים כי באופן עקרוני, לאחר מתן פסק הדין, הופסק משטר הרישוי הפסול, וביום 1.11.05 אף יצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות אשר ביטל את הדרישה להעסיק אך ורק כירופרקטים בעלי תעודת הכרה – אולם, לטענת התובעים, בפועל המשיכה הנתבעת לפגוע בחופש העיסוק שלהם, בחוסר תום לב, בכך שלא שינתה את ההנחיות לגופים הממשלתיים כמו משרד הביטחון והתובעים המשיכו להיות מודרים מרשימת המטפלים, ולא היה באפשרותם לקבל מטופלים המופנים ממסגרת ציבורית זו.
לטענת התובעים, בפועל העדיפו גופים רבים, בהעדר "תו תקן" אחר, להתקשר עם כירופרקטים אשר היו בידיהם תעודות הכרה מהתקופה שקדמה לעתירה.
הגוף המרכזי אשר המשיך במדיניות של דרישות תעודות ההכרה, על אף פסק הדין, היה משרד הביטחון, ובהתאם המשיכו התובעים לסבול מפגיעה ביכולתם להתקשר עם גופים ציבוריים ואף המשיכו לסבול מפגיעה בהפצת טיב שירותיהם מ"פה לאוזן", הואיל והעדר תעודת הכרה התפרש כהעדר הכשרה מקצועית מתאימה.
7.הואיל ולטענת התובעים התנהלות הנתבעת עלתה לכדי שרירות לב קשה ושימוש לרעה בכוח שלטוני – הוגשה התביעה שלפנינו ביום 17.6.07.
במסגרת התביעה טענו התובעים, כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו להם, ולכן עליה לפצותם בשל נזק כללי, בין היתר, בראשי הנזק הבאים: עוגמת נפש, אובדן ופגיעה במוניטין והפסדי השתכרות לעתיד, בסכום כולל של 2,300,000 ₪ (לצורכי אגרה).
כאמור, התביעה הועברה לדיון בפני כב' השופט א. רון, אשר החליט לדון תחילה בשאלת האחריות, ורק לאחר מכן, במידת הצורך – לעבור לשאלת גובה הנזק.