ג'נשווילי נ' אטיאס ואח'

חברות הביטוח, מהגופים הפיננסיים החזקים ועתירי הממון במדינה, נועדו לאפשר למבוטחיהן שקט נפשי בתמורה לפרמיה, תשלום קבוע וידוע מראש. כך, ככל שיתרחש אירוע ביטוחי הכלול בחוזה בין הצדדים, ייפול הנזק על כתפי המבטחת. אלא שבשונה מהפרסומות הצבעוניות והמפתות, שנועדו לשכנע את האזרח הקטן לבחור בחברת ביטוח לפני שהתרחש אירוע ביטוחי ("לא מה שציפיתם מחברת ביטוח", "משנים סדרי ביטוח"), בעולם המעשה נתקלים מבוטחים לא אחת במצבים בהם לאחר התרחשות אירוע ביטוחי, עושה חברת הביטוח כל שלאל ידה על מנת להתנער מחובת הפיצוי. כך, בניגוד לציפיותיו, נותר המבוטח הבודד לבדו במערכה, ונאלץ לשאת בעצמו בעלות הנזק, אשר כדי להימנע ממנו רכש ביטוח. לחלופין, הוא מוצא עצמו מוציא מכספו על מנת להתמודד משפטית עם אותה חברת ביטוח, שזמן קצר קודם לכן שכנעה אותו לבחור בה כמבטחת. למרבה הצער, לפנינו אחד מאותם מקרים מקוממים.

כתבי הטענות

1.כעולה מכתבי הטענות, במועדים הרלוונטיים הייתה התובעת הבעלים של רכב מ"ר XXX (להלן: רכב התובעת); הנתבע 1 היה בעלים ונהג של רכב מ"ר XXX (להלן: רכב הנתבע), ואילו הנתבעת 2 (להלן: ליברה) הייתה המבטחת של רכב הנתבע, בין השאר מפני סיכונים העלולים להיגרם לצד שלישי כתוצאה מנהיגה רשלנית של הנהג ברכב הנתבע.

בכתב התביעה נטען, כי ביום 18.9.24 בשעה 15:00 לערך, בכביש 44, צומת פיקוד העורף/צומת מצליח, בעת שביצע רכב התובעת פנייה ימינה, פגע בו רכב הנתבע מאחור בשל נסיעה מהירה שלא תאמה את תנאי הדרך ואי שמירת מרחק (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים כפי שפורטו בדו"ח שמאי שצורף לתביעה כחלק בלתי נפרד ממנה. הנזק הישיר הוערך בסך 58,661 ₪, בתוספת שכ"ט שמאי בסך 2,500 ₪. כעולה מחוו"ד השמאי, ערך רכב התובעת לפני התאונה הוערך בשווי 117,322 ₪, ערך השרידים הוערך בסך 58,661 ₪, ובהתאמה נמכר הרכב במצבו למר מוחמד בדרה בתמורה לסך של 58,661 ₪.

ליברה בכתב הגנתה טענה להיעדר כיסוי ביטוחי לרכב הנתבע, בשל חשד כי הוא או מי מטעמו מסרו לה עובדות כוזבות ביודעין, על מנת להוציא תגמולי ביטוח שלא כדין, באופן שהכשיל את יכולתה לברר את חבותה והסב לה נזק ראייתי. לטענתה, במהלך החקירה ובמהלך פניות רבות, מנע ממנה הנתבע 1 מסמכים ומידע, לא שיתף פעולה באופן מלא ומסר עובדות סותרות, והכל במטרה להכשיל את ליברה בבירור חבותה. לטענתה של ליברה: "אין כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען שלא הוכח כלל כי אכן התרחש כמדווח!" (כך במקור, ג' א').

הנתבע 1 הודה בכתב ההגנה באחריותו להתרחשות התאונה, וטען כי על ליברה לשלם לתובעת את מלוא נזקיה, ובמקביל לשלם לנתבע 1 את נזקיו שלו (שלא נתבעו בהליך דנן). הנתבע 1 כפר בטענותיה של ליברה, כי גרם לה נזק ראייתי תוך התחמקות ממסירת פרטים ומסמכים.

מהלך המשפט - לפני הדיונים

דו"ח החקירה

2.ביום 21.4.25 פנתה ליברה ב"בקשה לדחיית מועד חשיפת דו"ח חקירה ופטור מהגשת תצהיר חוקר" (להלן: דו"ח החקירה). דו"ח החקירה נסרק לעיוני ביום 20.7.25, ובו ביום נדחתה הבקשה (שהתבססה על ההלכה שנקבעה ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב, פ"ד נה(1) 515, 1999), תוך מתן הוראה לליברה להמציא את דו"ח החקירה לצדדים (להלן: ההחלטה הראשונה). לאחר שההוראה לא קוימה, הוריתי ביום 14.8.25 למזכירות לפתוח את דו"ח החקירה לעיון הצדדים. בהמשך לבקשה בהולה של ליברה לביטול ההוראה שניתנה למזכירות, ועל מנת שלא לסכל את בקשתה לרשות ערעור, הוריתי בו ביום על עיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה וההחלטות העוקבות, תוך חיובה של ליברה בהוצאות בסך 2,000 ₪ בגין התנהלותה בהליכים הקשורים בדו"ח החקירה.

בקשת רשות ערעור שהגישה ליברה לבית המשפט המחוזי, התקבלה ע"י סגנית הנשיאה, כבוד השופטת ו' פלאוט, לאחר שנמצא כי ההחלטה הראשונה לא נומקה ולא התייחסה לטענות הצדדים (רע"א 40579-08-25, 19.10.25). נקבע כי על בית המשפט לדון מחדש בבקשה וליתן החלטה מנומקת, תוך מתן אפשרות לצדדים להשלים טיעוניהם בכתב, בין השאר ביחס לכך שדו"ח החקירה נחשף לעיני ב"כ הנתבע 1. בו ביום התרתי לצדדים להשלים נימוקיהם, שלאחריהם ניתנה ביום 5.11.25 החלטה מנומקת, במסגרתה שבתי ודחיתי את הבקשה (להלן: ההחלטה השנייה). תמצית ההחלטה השנייה:

"מבלי לחשוף במסגרת ההחלטה את תוכנו של דו"ח החקירה, עיון בו מגלה כי הנתונים עליהם מבקשת ליברה להתבסס, הוטחו בנתבע 1 במסגרת חקירתו. במצב דברים זה, ובהינתן שטענותיה של ליברה מבוססות, רובן ככולן, על התנהגותו של הנתבע 1 – עובר למועד התרחשותה לכאורה של התאונה שבבסיס התביעה ולאחריה, לא שוכנעתי כי חשיפתו של הדו"ח תפגע בהגנתה של ליברה, לבטח אין בה כדי לסכל את חשיפת האמת. חששותיה של ליברה מפני האפשרות שמי מהעדים האחרים יתאים את גרסתו – אינם מבוססים, קל וחומר במידה שתצדיק חריגה מהעיקרון הבסיסי של גילוי המסמכים כולם עם פתיחת ההליך. לא למותר להזכיר, כי האפשרות שחלק מהמסמכים יימצאו "מזיקים" לנתבע 1 (ולהסרת ספק, אינני קובע ממצאים באשר למסמכים גופם), אינה מקימה בסיס מספק לקבלת הבקשה. אשר לתובעת, אין בדו"ח החקירה ממצאים כלשהם הקשורים בה."

רשימת הבקשות

3.על ההחלטה השנייה לא ביקשה ליברה לערער. לעומת זאת, בחלוף כשבועיים ומחצה (ביום 23.11.25) פנתה במסמך נושא כותרת "רשימת בקשות", בגדרו ביקשה להוציא צווים בעניינם של התובעת והנתבע 1, כמפורט להלן: (א) צו למשטרת ישראל להמציא "כל חומר משטרתי הנמצא בידה" הנוגע לשני כלי הרכב של המשיבים שהיו מעורבים לכאורה בתאונה, "האם היו מעורבים בתאונה כלשהי אשר דווחה למשטרת ישראל", לרבות "כל חומר משטרתי" הנוגע לתאונה המפורטת בכתב התביעה. (ב) צו לספקיות שירותי הסלולר של המשיבים: פירוט שיחות נכנסות ויוצאות למשך חודשיים ימים – חודש עובר לתאונה וחודש אחריה, וכן איכון בשלוש השעות שקדמו לתאונה ושלוש שעות לאחריה. (ג) צו לחברות פוינטר ואיתוראן לאיכון מכוניות המשיבים ביום התאונה "בכל שעות היממה".

לאחר שהתבקשו תשובות הצדדים, נדחתה הבקשה בהחלטה מנומקת מיום 27.11.25 (להלן: ההחלטה השלישית), לאחר שמצאתי כי אינה עומדת בנטל להצביע על תשתית ראייתית לכאורית המבססת צורך במתן הצווים, ואף לא בנחיצות להוצאת הצווים, אשר תגבר על זכותם של המשיבים לפרטיות. עוד נקבע, כי אף במבחן המידתיות לא עמדה ליברה, כשעתרה להוצאת צווים "גורפים באורח קיצוני, (ש)מידת פגיעתם בפרטיותם של המשיבים גבוהה מאוד". בטרם סיום הערתי, כי ניתן להתפלא על מועד הגשתה של הבקשה, בסמוך מאוד למועד הדיון (10.12.25), לבטח בהתחשב בכך שדו"ח החקירה היה מצוי בידי ליברה עובר להגשת התביעה. הוספתי, ש"נקל להניח כי אילו הייתי מורה על הוצאת צווים, הייתה מוגשת מייד לאחר מכן בקשה בהולה לדחיית הדיון, על מנת לאפשר קבלת התוצרים. ליברה, באמצעות באי כוחה, היא שבחרה להגיש בקשתה בעיתוי כה מאוחר, שעלול לגרום להתארכות מיותרת של הליך אשר נועד להתברר במהירות וביעילות... גם מטעם זה, ובמנותק מהשיקולים שפורטו לעיל, ראוי היה לדחות את בקשתה". ליברה חויבה בהוצאות התובעת והנתבע 1 בסך 1,500 ₪ כל אחד.

ההחלטה השלישית הגיעה לעיונה של ליברה במועד בו ניתנה (27.11.25), וזו בחרה גם הפעם להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בהתאם לזכויות העומדות לה בדין. ברם, במקום להזדרז, בחרה ליברה להשתהות, והגישה את בקשתה לרשות ערעור ביום 8.12.25, קרי, יומיים לפני הדיון (10.12.25). באופן לא מפתיע, למחרת היום (9.12.25) פנתה ליברה ב"בקשה לעיכוב הליכים עד להכרעה בבר"ע". הבקשה נדחתה על אתר: "הבקשה הוגשה ערב הדיון, מבלי שצורפה תשובת הצדדים. די בכך כדי לדחותה. אוסיף, כי הגשת בקשת רשות ערעור, אין בה משום עילה עצמאית לדחיית הדיון. הבקשה נדחית".

מהלך המשפט - הדיונים

דיון מיום 10.12.25

4.בפתח הדיון חזרה ב"כ ליברה על בקשתה לדחות את הדיון. לטענתה, "אנו סברנו וסבורים שלא מדובר בתביעת רכב במובן הקלאסי, מדובר בתיק הסרת כיסוי. תיק שעולות בו טענות של מרמה, תיק עם טענות ברף הפלילי שלא עונות להגדרה של תביעת רכב לפי ההגדרות של התקנות". הבקשה נדחתה מבלי שנדרשתי לתשובת הצדדים. נקבע כי בניגוד לטענת ליברה, ההליך מתברר כתביעת רכב בהתאם לדין, במסגרתה על הצדדים להביא את עדיהם לדיון הראשון, שבמהלכו יש לעשות מאמץ לסיים את הדיון. עוד נקבע, כי ממילא בקשת הדחייה נדונה ונדחתה יום קודם לכן.

5.בשלב זה הודיעה ב"כ ליברה, כי "אני לא ערוכה לנהל את הדיון הזה כדיון הוכחות. מעיון ביומן בימ"ש אני רואה שקבועים עד השעה 11:00, 13 דיונים. אני סבורה כי בנסיבות כאלה בטח ובטח לא ניתן לנהל הוכחות ולחקור עדים". הבקשה נדחתה.

6.או אז ביקשה ב"כ ליברה לפסול את המותב, בטענה לחשש ממשי לעיוות דין, לנוכח ההחלטות שניתנו עובר לדיון ובמהלכו. הבקשה נדונה על אתר, ונדחתה לגופה "בשתי ידיים". לפנים משורת הדין, לא חויבה ליברה בהוצאות.

7.לבקשת ב"כ ליברה, נערכה הפסקה בת מספר דקות, על מנת לאפשר לה ללמוד את ההחלטה. לאחר שהצדדים שבו לאולם (פרק זמן שהספיק לקיום דיון - עד תומו, בתביעת רכב של צדדים אחרים, באולם הגדוש בבעלי דין וב"כ הממתינים ליומם), ביקשה ב"כ ליברה הפסקה נוספת בדיון, למשך שעה, על מנת לאפשר לה לשקול הגשת ערעור פסלות לבית המשפט העליון, מתוך ציפייה שככל שיוגש, תינתן בו החלטה על אתר. הבקשה נדחתה: "...אומר בזהירות, כי ספק רב בעיני האם יומנו העמוס של נשיא בית המשפט העליון יאפשר דיון בערעור פסלות "מעכשיו לעכשיו". כך או אחרת, העובדה שהנתבעת 2 שוקלת להגיש ערעור פסלות, איננה מצדיקה עיכוב נוסף של ההליך, ועל כך אוסיף כי זמנם של הצדדים האחרים להליך, לבטח זמנו של בית המשפט, אינו הפקר".

8.משביקש ב"כ התובעת להעיד את עד התביעה, בנה של התובעת שנהג ברכב התובעת, פנתה ב"כ ליברה בבקשה לדחות את התביעה לפי תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות), בשל כך שהתובעת לא התייצבה לדיון. הבקשה נדחתה, לאחר שקבעתי כי התובעת התייצבה לדיון באמצעות בא כוחה, וכי השאלה אם עדותה נדרשת, תתברר במהלך שמיעת העדויות.

9.בשלב זה ביקשה ב"כ ליברה להזמין את התובעת כעדה מטעמה, ולדחות לשם כך את הדיון. הבקשה לזמן את התובעת להעיד כעדה מטעמה של ליברה – התקבלה. מנגד, נקבע כי אין בכך לעכב את הדיון, למעט שמיעת עדותה של התובעת.

10.או אז, לאחר תלאות מרובות, החלה שמיעת עדויותיהם של העדים, אשר למרבה הפליאה, הייתה קצרה במיוחד.

בנה של התובעת, מר דביר ג'נשווילי, העיד כי: "חזרתי הביתה בדרך מהבסיס, הייתי בצומת של פיקוד העורף באתי לפנות ימינה רכב נכנס בי מאחורה בטמבון האחורי הימני". העד לא נחקר בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבע 1 (בהיעדר מחלוקת עובדתית בין התובעת והנתבע 1), אלא שגם ב"כ ליברה הודיעה כי לא תחקור את העד, ובמילותיה: "אין באפשרותי כרגע כלים שיאפשרו לי לנהל חקירה נגדית ראויה, כאמור בפני בימ"ש עומדת בר"ע של בימ"ש המחוזי ביחס לגילוי מסמכים וראיות שאני סבורה שללא אותן ראיות החקירה הנגדית לא מהותית אלא מלאכותית". בכך הסתיימה פרשת התביעה.

הנתבע 1 העיד כי: "יצאתי מעבודתי באיזור באר טוביה, נסעתי בכיוון רמלה לוד לאסוף את אשתי. נסעתי הייתי על הכביש של צומת מצליח ליד פיקוד העורף, המשכתי לכביש הייתי בצדו הימני של הכביש, לא שמתי לב, בטעות פגעתי ברכב סקודה שחורה פגעתי בו אני חושב בצד ימין". ב"כ התובעת לא נדרש לחקירה נגדית של הנתבע 1 (בהיעדר מחלוקת עובדתית בין התובעת והנתבע 1), ואילו ב"כ ליברה הודיעה כי לא תחקור את הנתבע 1, וחזרה על הסבריה. בכך הסתיימה פרשת ההגנה של הנתבע 1.

ב"כ ליברה הודיעה כי לא זימנה את העד מטעמה, החוקר שערך את דו"ח החקירה, "כיוון שסברנו ועדיין סבורים שהדיון היום הוא דיון קדם", וחזרה על בקשתה לזמן את התובעת לעדות. בשלב זה נקבע כי: "פרשת התביעה הסתיימה. פרשת ההגנה של הנתבע 1 הסתיימה. פרשת ההגנה של הנתבעת 2 הסתיימה, למעט חקירתה של התובעת". בתיאום עם יומניהם של הצדדים נקבע הדיון להשלמת פרשת ההגנה של הנתבעת 2 וסיכומים על-פה ליום 15.12.25.

11.למחרת הדיון הזדרזה ליברה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, על ההחלטות שניתנו במהלך הדיון, למעט ההחלטה בבקשת הפסלות, עליה, כך נראה, החליטה שלא להשיג. עוד ביקשה מבית המשפט המחוזי, לעכב את הדיון המתוכנן ליום 15.12.25. בהחלטה שניתנה בו ביום, דחה בית המשפט המחוזי, סגנית הנשיאה, כבוד השופטת ו' פלאוט, את הבקשה לעיכוב ביצוע, על הסף ולגופה (רע"א 32287-12-25, החלטה מיום 11.12.25).

דיון מיום 15.12.25

12.התובעת נחקרה חקירה (נגדית) ממושכת ע"י ב"כ ליברה. בתמצית: רכב התובעת בבעלותה, לאחר שהיה שייך לבעלה המנוח, והיחיד שעשה בו שימוש הוא בנה, שהיה קטין עת נפטר אביו. התביעה הוגשה באישורה, לאחר ששמעה מבנה אודות התאונה: "נכנסו בו ופניתי לסוכן הביטוח... הבנתי שמי שנכנס בבן שלי הודה במעשה. אני לא מעורה בפרטים יותר מדיי". היא זו שחתמה על ייפוי הכוח ואף על התצהיר שהוגש לתמיכה בתביעה, אם כי חתמה עליו מבלי לקרוא את תוכנו. מי שטיפל ברכב בעקבות התאונה היה חתנה, והוא שפעל באישורה למכירת השרידים. בנה לא נהג ברכב אחרי התאונה, היא לא ראתה את הרכב מאז, והכסף בגין המכירה "בערך 60,000 ₪ כמה שאני זוכרת" נכנס לחשבון הבנק שלה. לשאלה האם היא מכירה את הנתבע, השיבה בשלילה. לשאלה האם הרכב עבר תאונה קודמת, השיבה תחילה בשלילה. בהמשך, כשעומתה עם טופס הודעה שצורף לכתב התביעה, ממנו עולה כי באירוע שהתרחש חודשים אחדים קודם לתאונה, היה הרכב מעורב בתאונה אחרת, השיבה כי זכור לה במעורפל שבנה שהיה באותה עת תלמיד כיתה יב', סיפר לה שבת כיתתו פגעה ברכב בשגגה בעת שחנה. היא לא ידעה פרטים נוספים אודות הפגיעה או באשר לאופן התיקון. לא הוגשה תביעה בגין פגיעה זו.

בחקירה נגדית לב"כ הנתבע 1 נשאלה שאלה יחידה, האם היא מכירה את אבירן (שמו של הנתבע 1), והשיבה בשאלה: "מי זה אבירן?".

בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם, אשר תקבלנה התייחסות, בהתאם לצורך, בשלב ההכרעה.

דיון

13.בניגוד לטענת ליברה, ענייננו בתביעת רכב כהגדרתה בתקנה 6 לתקנות ("תובענה לפיצויים בשל נזק שנגרם לרכוש עקב שימוש ברכב מנועי"), אשר דינה להתברר בסדר דין מהיר, בהתאם לתקנה 78 לתקנות. מכאן, ולנוכח הוראת תקנה 82 לתקנות, פסק הדין ניתן בסמוך לאחר הדיון האחרון (מיום 15.12.25) וינומק באופן תמציתי, זאת בשונה מהרקע לפסק הדין, אשר הובא בהרחבה בשל חריגוּת הדרך בה בחרה ליברה לנהל את משפטה, והצורך להעמיד לעיני הקורא תמונה מלאה ומפורטת ככל הניתן.

קביעת ממצאי העובדה, פשוטה בתכלית. גרסתה של התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה, כפי שהובאה בכתב התביעה על צרופותיו, ובהמשך בעדותו של בן התובעת שנהג ברכב, לא נסתרה, ולמעשה לא אותגרה כלל. הנתבע 1 אישר כבר בכתב הגנתו, ובהמשך בעדותו בבית המשפט, את אופן התרחשות התאונה כמפורט בתביעה, ולא כפר באחריותו להתרחשותה. בדומה לעד התובעת, גם הנתבע 1 לא נחקר בחקירה נגדית, ועדותו נתקבלה כפי שהיא. הנתבעת 2, ליברה, ויתרה על הבאת החוקר שביצע את דו"ח החקירה, ובכך, למעשה, גילתה דעתה כי דו"ח החקירה אינו רלוונטי לענייננו, ואין בו כדי להשפיע על תוצאת ההליך. היא אף החליטה, כאמור, לוותר על חקירתם הנגדית של הנהגים המעורבים בתאונה, והסתפקה בעדותה של התובעת, אשר לא נכחה בזירת התאונה, ועדותה בעלת השפעה נמוכה על תוצאת פסק הדין. להסרת ספק, מצאתי את עדויותיהם של העדים כולם – מהימנות ומאפשרות לבסס עליהן ממצאי עובדה.

בסיכומיה ביקשה ב"כ ליברה להסיר מתיק בית המשפט את הסכם מכירת רכב התובעת (נושא כותרת "הסכם זכרון דברים לקניית רכב") שצורף לכתב התביעה, בשל כך שמי שפעל בשם התובעת למכירת הרכב וערך את ההסכם, לא התייצב לדיון. עוד טענה, כי התברר שהרכב היה מעורב בתאונה קודמת בחניה, אך אין נתונים באשר לנזק שנגרם או לתיקון שבוצע. אין בכך מאומה. זיכרון הדברים היווה חלק מחוות דעת השמאי, אותו לא ביקשה ב"כ ליברה לזמן לדיון (בניגוד להוראת תקנה 81א(4) לתקנות). ממילא, אף בהיעדר זיכרון הדברים, חוו"ד השמאי באשר לנזק שנגרם לרכב התובעת, לא נסתרה, ואילו התובעת אשר העידה, כזכור, כעדת הגנה של ליברה, אישרה כי מכירת הרכב נעשתה על דעתה, וכי תמורת המכירה בסך כ-60,000 ₪ התקבלה בחשבונה. אשר לתאונה קודמת, בניגוד לטענת ב"כ ליברה, המסמך לא הוסתר ולא נתגלה במפתיע, אלא צורף כנספח לכתב התביעה. ממילא, אין אינדיקציה לרלוונטיות של אותה תאונה לענייננו.

14.מסקנות: התובעת עמדה בנטל השכנוע, והוכיחה הן את נסיבות התרחשות התאונה ואחריותו של הנתבע 1 לקרות התאונה, והן את גובה הנזק וחובתם של הנתבעים לפצותה בגין נזקיה. ליברה, מנגד, לא עמדה בנטל לשכנע, כי הכיסוי הביטוחי המוקנה לנתבע 1 מכוח חוזה הביטוח ביניהם, אינו תקף בשל מרמה. טענותיה של ליברה בכתב הגנתה, כי התאונה כלל לא התרחשה, או כי הנתבע 1 הכשיל את יכולתה לברר את העובדות, לא הוכחו – לא בנטל השכנוע המוגבר הנדרש בטענות מסוג זה, ולא בכלל.

מהמסקנות עולה, כי ליברה ניהלה הגנת סרק. בכך פגעה הן בתובעת והן בנתבע 1. התובעת לא קיבלה במשך תקופה ארוכה את כספי הפיצויים המגיעים לה בגין הנזק למכוניתה, ונאלצה לנהל הליך משפטי כדי להוציא אמת לאור. הנתבע 1, מבוטחה של ליברה, רכש במיטב כספו ביטוח שנועד להגן עליו, אך מצא עצמו מחוסר הגנה מפני התביעה, ונאלץ להתגונן דווקא מפני חברת הביטוח שהתחייבה לבוא בנעליו במקרה של אירוע ביטוחי. אם לא די בכך, התנהלותה של ליברה במהלך המשפט מלמדת, כי לא בחלה במאמצים כדי לדחות את הקץ. אזכיר: דו"ח החקירה, שלבסוף בחרה שלא לעשות בו שימוש, היה בחזקתה עובר להגשת התביעה, ושימש את ליברה כדי לדחות את דרישת התובעת לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה. חרף האמור, את בקשותיה לצווים (גורפים וקיצוניים) נזכרה ליברה להגיש בסמוך לדיון, אשר נקבע קרוב למחצית השנה מראש. מאליה עולה השאלה, האם מדובר בהתרשלות, שמא בהתנהלות מכוונת. כך או אחרת, בבקשותיה החוזרות ניסתה ליברה, שוב ושוב, לעכב את חקר האמת. כעולה מפסק הדין, ניסיונות אלו נהדפו ע"י בית המשפט, אלא שהתנהלותה זו של ליברה מחייבת השתת הוצאות בהתאם.

תוצאה

15.התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת סך של 61,161 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט כפי ששולמה, שכר בטלת עד התובעת כפי שנפסק, הוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת 2 לנתבע 1 הוצאות בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

הסכומים כולם, למעט שכר הטרחה ושכר הבטלה, ישאו תוספת ריבית שקלית כדין ממועד הגשת התביעה (שכר הטרחה ושכר הבטלה ישאו תוספת ריבית שקלית מהיום), וישולמו תוך 30 ימים.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשפ"ו, 18 דצמבר 2025, בהיעדר הצדדים, ויישלח אליהם.