פסק דין
בפניי תביעת נזקי רכוש לרכב.
הלכה למעשה, מדובר בגירסה מול גירסה.
לטענת התובעת, פגע בה הנתבע בצומת מאחור בנסיבות שאין להבין אותן, אלא ככניסה של הנתבע במהירות לצומת באור אדום, בעוד היא, לטענתה, נכנסה לצומת באור ירוק כחוק.
הנתבע לעומת זאת טען, כי הבחין בתובעת מרחק של כ- 20 מ' כשהיא נכנסת לצומת, בנסיבות שלא ניתן להבין אותן, אלא ככניסה באור אדום, והוא נאלץ לפגוע בה ברכבו עם החלק האחורי בחלק הקדמי כשמהירותו הינה כ- 80 קמ"ש.
אומר כבר כעת, כפי הנראה ראה הנתבע את התובעת במרחק רב יותר ובעניין זה אני מפנה לעדותו של הבוחן המשטרתי אשר ציין, כי במהירות כזו ובמרחק כזה לא היתה מתאפשרת פגיעה במקום שבו נעשתה.
מכל מקום, הצדדים לא הסכימו לשמוע את התיק במסגרת ק.מ. שישמש דיון סופי, ובנסיבות אלה נקבע התיק לאחר ישיבת קדם לישיבת הוכחות, תוך מתן אפשרות לצדדים להביא את כל עדיהם.
בישיבת ביהמ"ש מיום 7.11.11 נחקרו בעלי הדין ממושכות ודווקא התובעת, בניגוד לטענות בא כוחה, נתנה עדות שנתגלו בה סתירות אל מול עדותה במשטרה.
בעניין זה אין לי אלא להפנות לסיכומי הנתבעת המקובלים עלי מבחינת הסתירות שהתגלו בעדות התובע, ואני מצטט:
"התובעת לא ציינה במשטרה שהיו רכבים אשר עמדו מאחוריה. בעדותה לפני ביהמ"ש כדי לחזק את גירסתה ציינה כי המתינה ברמזור כאשר יש רכבים לפניה ואחריה. כאשר נשאלה אם נכנסה לצומת בנסיעה רציפה ציינה כי אכן נכנסה בנסיעה רציפה. לאחר מכן כאשר אומתה עם הודעתה במשטרה, כאשר ציינה שם כי המתינה מס' שניות לפני כניסתה שינתה את גירסתה וציינה כי לא נכנסה בנסיעה רציפה אלא עצרה לפני כן".
בדקתי את הטיעונים ואכן מדובר בסתירות בין עדותה במשטרה ועדותה בביהמ"ש.
הנתבע העיד במשטרה, כי פגע ברכב התובעת עם כניסה לצומת ולכן הניסיון להיבנות מטעות בטופס ההודעה על התאונה, שהינו טופס שהוא לא חתום עליו ונמסר טלפונית בשלב מאוחר יותר מעדותו במשטרה, לפיה התובעת היא שכביכול פגעה בו בצומת, אין בו ממש ונדחה על ידי.
כאשר המדובר בגירסה מול גירסה, פונה ביהמ"ש ובוחן ראיות חיצוניות, דוגמאת עדים שהיו במקום, מוקדי נזק ככל שהם תומכים בגירסת מי מהצדדים וכן סתירות במסמכים בהם נמסרה עדות הצדדים, כאשר כמובן העדות החשובה ביותר היא העדות בביהמ"ש.
כבר התייחסתי לכך שדווקא עדות התובעת בביהמ"ש סתרה את עדותה במשטרה. אך לא זו הסיבה שדין התביעה להידחות. דין התביעה להידחות מן הטעם הפשוט, שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה והרימה את נטל הראיה על פי עודף מאזן ההסתברות.
מוקדי הנזק, כפי שניתן להתרשם ברכבה של התובעת, אינם מהווים פקטור בקבלת גירסתה.
בוחן התאונות המשטרתי שהוזמן על ידי התובעת, ועדותו הייתה מהימנה לחלוטין, הסביר, כי לא ניתן לקבוע בנסיבות האמורות מי נכנס לצומת באור אדום ולמעשה מי אשם בתאונה זו, וזו גם הסיבה לכך שלא הוגש כתב אישום נגד מי מהצדדים.
בצדק נשאל העד לגבי עד אשר צויין ע"י הנתבע בעדותו, שהינו מר נביל, שוטר שהיה במקום, ואשר לטענת הנתבע יכול היה לשפוך אור על המקרה. מס' הפלאפון שלו צויין בעדות של הנתבע.
החוקר הסביר, כי שוחח עם העד נביל וניסה להבין ממנו מה ראה ומה היו הנסיבות, ואולם לא היה בכך כדי לשפוך אור על המקרה.
אני מסתפק בהבהרה זו של החוקר ובוודאי שאינני זוקף את אי הבאתו של נביל לעדות עפ"י עודף מאזן ההסתברות לחובת הנתבע, מה עוד שעול ההוכחה הוא על התובעת, אשר ציינה קיומו של עד שלכאורה היה במקום ואף האשים לטענתה את הנתבע שנכנס לצומת באור אדום (טענה שהוכחשה) אך לא הובא לעדות, שכן פרטיו לא נמסרו לתובעת.
לעניין זה איפוא אין לזקוף אי הופעתם של עדים לחובתם של מי מהצדדים.