ג'אבר נ' נאשף ואח'

החלטה

1.בהחלטתי מיום 4.6.13 הוריתי על מחיקת התובענה, מהנימוקים המפורטים באותה החלטה. זאת, בעקבות בקשה שהגישה הנתבעת 1.

2.התובעת הגישה בקשה לביטול ההחלטה, ולהחזרת הסעד הזמני על כנו, מהטעם שלא ניתנה לה זכות תשובה לבקשה.

לבקשתה, צירפה עותק מכתב התביעה המתוקן שבדעתה להגיש, לפי החלטת בית המשפט.

3.לאחר עיון בבקשה ובתגובות אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות.

4.ראשית, אין יסוד לטענת התובעת לפיה החלטת בית המשפט, בדבר זכות תשובה, לא הומצאה לה כדין. החלטת בית המשפט מיום 7.3.13 הומצאה לתובעת, בפקס, ומדובר בהמצאה כדין לכל דבר ועניין.

5.שנית, לגופו של עניין:

כתב התביעה שהומצא אינו עותר לפירוק השיתוף, כפי שהוסכם בין הצדדים, אלא למעשה עותר לסעדים שאינם בסמכות בית משפט זה.

לכאורה, אכן כתב התביעה המתוקן כפי שהוגש מתייחס, סוף סוף, לנושא הזכויות של הצדדים, אך לא ניתן להגיש לבית משפט זה תובענה, שהסעדים המבוקשים בה הם למעשה בסמכות בית המשפט המחוזי.

עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה, כי מרבית הבעלים הרשומים הם התובעים, כלומר, אין כלל סכסוך בנושא של פירוק השיתוף, והסעד המבוקש לגבי הנתבעים 1 – 2 כיום הוא סעד של הריסה, המתייחס להיעדר זכויות שלהם במקרקעין.

סעד זה, המתייחס לזכויות קנייניות, אינו בסמכות בית משפט זה.

אני מפנה למשל לסעיפים 12, 13, ו – 16 לכתב התביעה המתוקן המוצע.

אם טוענת התובעת כיום, כי אין מקום לפירוק שיתוף יחד עם הנתבעים 1 – 2 (משום שחלו התפתחויות ולפיהן עולה שלנתבעים אין זכויות במקרקעין) הרי עדיין אי אפשר להמשיך בתובענה זו, שכן לא ניתן לחרוג מההסכמה הדיונית.

פתוחה לפני התובעת הדרך להגיש תובענה אחרת נגד הנתבעים 1 – 2. תובענה זו – אם עניינה הצהרה על היעדר זכויות או הריסה – לכאורה מקומה בבית המשפט המחוזי, ואם עניינה יהיה בסעדים שבסמכות בית משפט זה – תידון כאן.

כך או כך, התובענה הנוכחית כפי שהיא, בהיעדר תובענה לפירוק שיתוף בין כל הצדדים כאן, כבר אינה רלבנטית.

6.מכאן, שהן מהטעם הדיוני ולפיו התובעת לא פעלה לפי ההסכמות הדיוניות, והן לגופו של עניין, אין טעם בחידוש תובענה זו.

7.לפיכך, הבקשה נדחית. מובהר, כי תביעתה של התובעת נמחקה, ועל כן, לא נמנע ממנה להגיש תובענה חדשה נכונה, לפי הבנתה, בין בבית משפט זה ובין בבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ג, 07 יולי 2013, בהעדר הצדדים.