גנאיים נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו, אשר ניתן ביום 1.2.2011 ע"י כב' השופט אבישי קאופמן בתיק תת"ע 4635-05-10.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירה של נהיגה בשכרות עקב זאת שבבדיקה שנערכה לו ביום 3.5.09 נמצא בגופו ריכוז של 300 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

ביום 1.2.11 הודה המערער והורשע על סמך הודאתו ובית המשפט לתעבורה גזר עליו את העונשים הבאים:

פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים בניכוי עונש הפסילה המנהלית של חודש ימים, פסילה על תנאי של 4 חודשים מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים וקנס כספי בסך 800 ₪.

הערעור מופנה כנגד עונש הפסילה בפועל.

המערער טוען כי, המדובר בריכוז אלכוהול גבולי והקרוב מאוד לריכוז שבגינו המשיבה אינה נוהגת להגיש כתב אישום, תוך שהוא מפנה לפסק דין (מחוזי י-ם) עוזרי ולמדיניות המשיבה בהגשת כתבי אישום בעבירות מסוג זה, כפי שהתגבשה בעקבות פסק הדין הנ"ל והיא שרק במקרים שבהם נמצא בגופו של הנבדק ריכוז של 290 מיקרוגרם אלכוהול ומעלה.

המדובר במרצה באוניברסיטה , עברו נקי, בן 63 שנוהג מזה שנים רבות, בתו נכה המטופלת במעון בנצרת והוא נוהג להסיעה אליו הביתה ולהחזירה למעון.

לטענתו, שלילת רשיונו, תפגע בו קשות ולכן הוא מבקש לקבל את הערעור ולהסתפק בעונש פסילה על תנאי בלבד.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר הדין על כנו. העונש שהוטל על המערער הינו פחות מעונש המינימום הקבוע בחוק.

לדעת המשיבה העונש אינו חמור במידה המצדיקה חריגה נוספת לקולא מעבר לזו שעשה בימ"ש לתעבורה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בגזר הדין של בית משפט לתעבורה ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש הפסילה בפועל על 11 חודשים בלבד.

המדובר באדם נורמטיבי, בן 63, אין לו עבר תעבורתי כל שהוא למרות שהוא נוהג מזה שנים רבות (לא הוגש רישום תעבורתי בבימ"ש בתעבורה ולא בפני). מצבו המשפחתי אינו קל והוא מטופל בילדה נכה הדורשת הסעה מהמעון לביתו והחזרתה למעון, לכן, נראה לי כי יש בנסיבות אלו כדי להצדיק חריגה נוספת לקולא מעונש המינימום הקבוע בחוק.

ראוי להזכיר כי ריכוז אלכוהול שנמצא בגופו אינו גבוהה ואף קרוב מאוד לסף התחתון שממנו ומטה, המשיבה אינה נוהגת להגיש כתבי אישום.

המערער טוען כי הוא נכשל במהלך אירוע חגגי אליו הוזמן ובו שתה כמות קטנה ולא משמעותית של משקאות משכרים, למרות שאינו נוהג לשתות וכשנבדק על ידי המשטרה ונמסר לו כי נמצא בגופו ריכוז של 300 מיקרוגרם אלכוהול, חדל מלנהוג ומייד החליפו אדם אחר שנהג במקומו.

המערער טען כי עקב הנסיבות נאלץ להיענות להפצרות ידידיו באירוע החגיגי בו השתתף ושתה כמות קטנה. על כן, ניתן לראות בעבירה בה הורשע כמעידה חד פעמית שלא תחזור על עצמה. כאמור במקומותינו הענישה היא אינדיווידואלית ומותאמת ככלל לנידון ולנסיבותיו, ועל כך נאמר:

" שכן ידוע הוא שהליך גזירת העונש מהווה איזון בין שיקולים נוגדים שיש להעניק להם משקל נכון לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה:

"ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה 'משוקללת' – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת 'שקלול' זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979))."

ראו רע"פ 5066/09 ירון אוחיון נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 22.4.10).

כמובן שלא נעלמה מעיני ההלכה הקובעת כי בית משפט של ערעור יתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ועל כך נאמר :