גמ"ר
בית משפט השלום פתח תקווה
|
8546-01-14
15/07/2015
|
בפני השופט ס. נשיאה:
יהושע צימרמן
|
| - נגד - |
המאשימה:
מדינת ישראל
|
הנאשם:
חיים אוחיון
|
| גזר דין |
כתב האישום
בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשם נהג ברכבו בשדרות בנימין בנתניה באחד מהנתיבים המיועדים לפניה שמאלה. לאחר התחלפות הרמזור לירוק, החל הנאשם בנסיעה ורכב שהיה מאחוריו פגע בחלקו האחורי של רכבו. הנאשם האט את רכבו ולאחר מכן, האיץ את רכבו, חצה את הצומת, עלה על אי התנועה הראשון, אשר היה במקום, המשיך בנסיעה ועלה על אי התנועה השני ופגע בגב' ציפורה צרור ז"ל ("המנוחה"), אשר המתינה על אי התנועה השני וכן פגע בנכדה התינוק אשר ישב בעגלה אותה החזיקה. כתוצאה מן התאונה נפטרה המנוחה, ולתינוק נגרמה חבלה של ממש.
בדיון מיום 13.7.14, נמסר מפי הסניגור: "אנו מודים בכל העובדות המפורטות בכתב האישום.אנו מסכימים להגשת כל מסמכי עדי התביעה במידה והמאשימה תבקש לעשות זאת ואנו מוותרים על חקירות נגדיות של כל עדי התביעה. יש לנו טענה אחת בלבד ובמסגרת זו נבקש לקבוע את התיק לפרשת הגנה בלבד. אנו טוענים לאוטומטיזים ואפרט: הנאשם קיבל מכה ברכבו, גם על פי עובדות כתב האישום, הדבר גרם לו באופן לא מודע ללחוץ על דוושת הגז עד להתרחשות החלק השני של התאונה. לצורך כך אנו נעיד את הנאשם ומומחה מטעמנו." בהמשך לכך, ראיות התביעה הוגשו בהסכמה, נשמעה פרשת ההגנה בשאלה שבמחלוקת, ובמסגרתה אף העיד מומחה מטעם ההגנה. לאחר האמור לעיל, הודה הנאשם והורשע במיוחס לו בכתב האישום.
ראיות וטיעונים לעונש
עדויות לעונש ממשפחת המנוחה
מר וויטו צרור, בעלה של המנוחה וסבו של הילד שנפגע, העיד:
"אני בעלה של המנוחה..... היא התורן של כל הספינה היא התורן של הבית... תכננו ללכת לחתונה של הנכדה ולמחרת רצינו ללכת לחמי געש, הספסל שישבנו עליו כ-5 מטרים מהחנות, מהרמזור, נכנסתי לחנות אני עוזר שם לבן, ופתאום נשמע קול מכה אדירה, הבן אומר אוי ואבוי מה קרה שם, הרגשתי משהו בפנים שמשהו רע קרה, מצאתי את המנוחה זרוקה בין שני מעברי החצייה כשעגלת התינוק עדיין מתחת למכונית.
...
הגענו לרמזור מצאתי אותה שרועה מתחת לרמזור, היא יכלה להינצל אבל היא העדיפה לדחוף את העגלה עם הנכד שלה, משאלתה האחרונה הייתה מה יהיה עם הילד ואז נפחה את נשמתה.
בהמשך עדותו תיאר מר צרור את הנזקים הפיזיים והנפשיים אשר אירעו, כתוצאה מהתאונה לו ולבני משפחתו.
טיעונים לעונש מטעם המאשימה
התובע טען כי הקו המנחה בפסיקת בית המשפט העליון לגבי עבירה זו הינו מאסר בפועל וזאת עקב הפגיעה בערך העליון של קדושת החיים. בהמשך, תיאר התובע את נסיבות התאונה ואת נזקיה וכן ציין כי הנאשם הודה לאחר ניהול הוכחות כמעט עד תום. ב"כ המאשימה ביקש להדגיש כי לא הוכח כי התאונה התרחשה בשל מצבו הקוגנטיבי של הנאשם. באשר למצבו הרפואי של הנאשם, ציין התובע כי נסיבותיו שונות מנסיבותיהם של נאשמים אחרים אך אין בכך כדי למנוע הטלת עונש מאסר וכן כי נסיבות התאונה מראות על רשלנות גבוהה מצידו.
המאשימה עתרה למאסר של שישה חודשים, לפסילה לצמיתות וכן לפיצוי למשפחת המנוחה ולמשפחתו של התינוק.
עדויות לעונש מטעם ההגנה
בפני בית המשפט העידה ביתו של הנאשם: