גמר דין בתיק תו"ב 8063-12-11

2.       בעקבות הודאתה המובלעת של הנאשמת מס' 2 (להלן: הנאשמת) ביום 16.10.2012 כי צו ההריסה לא בוצע במועד שנקבע בגזר הדין, על אף שבפרק הזמן שנקבע בגזר הדין טרם ניתנו ההיתרים כדין, הרשעתי את הנאשמת בביצוע העבירה נשוא כתב האישום. בעקבות ההרשעה, המאשימה ביקשה לגזור על הנאשמת קנס של 2,000 ש"ח.

3.     גזירת דינה של הנאשמת תעשה לגבי העונש של הטלת קנס - בהתאם להוראות סימן א1 לפרק ו' לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן:  חוק העונשין), שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה".

4.     העקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשמת, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהיא ביצעה בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס - מצבה הכלכלי של הנאשמת (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

5.     כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגעה הנאשמת בערך זה בכך שלא קיימה במועד שנקבע בגזר הדין את צו ההריסה.

מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס.    באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין - דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל.    נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא עונש מאסר בפועל.  ראו, למשל, ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1) 723, 724-725; רע"פ 8701/08 וונש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (פורסם בנבו, 3.6.09); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.5.06); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו, 22.5.05). 

באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי הנאשמת פעלה בסופו של דבר, אם כי באיחור, להשגת ההיתר הנדרש. באשר למצבה הכלכלי - יש לקחת בחשבון את היותה עובדת כמטפלת במשרה חלקית, ואם לששה קטינים.

על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשעה  הנאשמת  נע בין סך 2,000 ש"ח לבין קנס בסך 29,200 ש"ח.

6.     בגזירת העונש המתאים לנאשמת במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשמת את מאמציה, שצלחו בסופו של דבר, לקבל היתר כדין, את פירוק המחסן ואת הודאתה בביצוע המעשה שהצמיח את העבירה מייד בהזדמנות הראשונה.  לאור התנהגותו זו, אין נדרשת החמרה לצורך הרתעתה האישית. במקרה הנוכחי אף לא התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם שנקבע לעיל.

7.     לאור זאת, הנני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

(א)   קנס בסך 2,000 ש"ח או חודש מאסר תחתיו. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.3.13 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

(ב)   הנאשמת תחתום על התחייבות בסך 2,500 ש"ח למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירה בה הורשעה בתיק זה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום,  כ"ה שבט תשע"ג, 05 פברואר 2013  במעמד הנאשמת ובאת כוח המאשימה.

סמן