ו' נ' המוסד לביטוח לאומי

המערערת, גב' ג.ו., הגישה ערעור זה לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 29.6.15 על פיה נקבעו למערערת 5% נכות בגין בלט דיסק בעמוד השדרה המותני.

ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה שנכותה של המערער היא בשיעור 10% וכי יש לייחס מחציתה למצב רפואי קודם, ועל כן שיעור הנכות הקשורה לתאונת העבודה הינו 5%.

המערער הגישה ערר לוועדה הרפואית לעררים וזו קבעה כי שגתה הוועדה מדרג ראשון בניכוי בגין מצב קודם, אך הותירה את אחוזי הנכות על 5% בשל כך שהעריכה את נכותה של המערערת בשיעור זה. 

בערעורה טענה המערערת כי בהתאם לכללים החלים על הוועדה הרפואית לעררים, שומה היה עליה להזהיר את המערערת כי היא שוקלת לקבוע לה שיעור נכות נמוך מזה שקבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון.

בדיון שהתקיים בהליך הסכים המשיב להצעת בית הדין לפיה עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתאפשר למערערת לטעון את טענותיה ביחס לשיעור הנכות, הואיל והערר לפניה התמקד בשאלת המצב הקודם.

המערערת לא הסכימה להצעת בית הדין. עמדת המערערת היא כי הוועדה הרפואית לעררים נעולה בעמדתה ועל כן יש להחזיר את הדיון בעניינה של המערער לוועדה בהרכב אחר. לחילופין טוענת המערערת כי יש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים עם הנחיות שלא לדון בנכותה של המערערת. המערערת תומכת עמדתה בפסק הדין בדב"ע שן/01-23 יצחק שמש נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 195.

המשיב מתנגד לדרישות המערערת. אשר לחלופה הראשונה – החזרת עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר – המשיב סבור שאין בסיס לטענת המערערת כי מדובר בוועדה "נעולה". לעניין החלופה השנייה – החזרת עניינה של המערערת לוועדה על מנת שתדון אך בשאלת ההצדקה לניכוי בגין מצב קודם – מתנגד המשיב על יסוד הוראת תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי ((קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, אשר מסמיכה את הוועדה הרפואית לעררים לאשר את החלטת הוועדה מדרג ראשון, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות כן ובין שלא נתבקשה, בין שהערר הוגש על ידי המבוטח ובין שהוגש על ידי המוסד.

עיינו בפסק הדין בעניין יצחק שמש ואנו סבורים שהוא תומך בעמדת המערערת. באותו עניין קבע בית הדין הארצי לעבודה שכאשר מבוטח מגיש ערעור על אי הפעלת תקנה 15, אין הוועדה הרפואית לעררים מוסכמת להפעיל את סמכותה לפי תקנה 30, שכן נושא הערעור אינו אינו מצריך בדיקה רפואית. הוסבר כי כאשר הערעור אינו מצריך בדיקה רפואית, אין לוועדה הרפואית סמכות להפעיל את תקנה 30.כך נפסק שם:

"לאור כל האמור נראה לנו שהוועדה הרפואית לערעורים, שעה שבא לפניה ערעור של המערער, הייתה חייבת להתייחס אך ורק לשאלת יישומה של תקנה 15, ולא למומיו ולחוליו של המערער: הוועדה לערעורים חייבת לדון בנושא שהובא לפניה, ומשלא היה ערעור על הקביעה הרפואית, ובלשון בית המשפט העליון "על מומיו וחוליו" של המבוטח, לא היה עליה לבדוק מחדש את המערער, אלא לבחון את הפעלת תקנה 15 לאור הממצאים הרפואיים שהיו לפניה יחד עם דו"ח ועדת הרשות".