ז' נ' המוסד לביטוח לאומי

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 29/3/15 (להלן: "הוועדה"), אשר דנה בנושא צירוף נכויות מכוח תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז 1956 (להלן: "התקנות") וקבעה כי אין צירוף נכויות בעניינו של המערער (להלן: "החלטת הוועדה").

המערער, יליד 1950, עבד כחשמלאי מטוסים בתעשייה האוירית במשך שנים רבות והוכר כנפגע בעבודה בגין שתי פגיעות שונות על רקע מיקרוטראומה.

בשנת 2001 הוכרה למערער נכות יציבה בשיעור 10% בגין ליקוי שמיעה וטנטון (להלן: "הפגיעה הראשונה"). בשנת 2009 בעקבות הליך של בקשה לבדיקה מחדש הוכרה למערער החמרת מצב בגין הפגיעה הראשונה, כך שבשנת 2009 הועלתה נכותו היציבה של המערער לשיעור של 19% בגין ליקוי שמיעה וטנטון. בשנת 2004 הוכרה למערער נכות יציבה בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מתני (להלן: "הפגיעה השניה").

ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) קבעה בעבר כי לא התקיימו בעניינו של המערער התנאים לצירוף נכויות. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין, אשר נדון בתיק ב"ל 57220-12-13. בהסכמת הצדדים ניתן בהליך פסק דין, אשר קבע כדלקמן: (להלן: "פסק הדין המחזיר"):

עניינו של המערער יושב אל הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה –צירוף נכויות) על מנת שזו תשקול בשנית את קביעתה ותנמק את החלטתה תוך התייחסות לטענות המערער בדבר הנסיבות המהותיות לטענתו, אשר הובילו אותו להסכים להפסקת יחסי העבודה.

המערער וב"כ יוזמנו לטעון בפני וועדה טרם מתן החלטתה.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".

בעקבות פסק הדין המחזיר התכנסה הוועדה מושא ענייננו, אשר קבעה, כאמור, כי אין מקום לצירוף נכויות בעניינו של המערער. על החלטה זו נסוב הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

טענות המערער הינן בתמצית, כדלקמן: