ב"ל 35815-06-14.22 ש.ש. נגד המוסד לביטוח לאומי

1.בפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 22.4.14. (להלן: הוועדה), לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 אשר קבעה למערערת 10% נכות.

רקע

2.המערערת, בת 24, סובלת מהפרעות קשב וריכוז, דיסלקציה ודיסקלקוליה.

3.ביום 9.4.14 עמדה המערערת בפני הוועדה לעררים אשר דחתה את הערר לעניין הנכות הנפשית וקבעה למערערת 10% נכות לפי סעיף ליקוי 34(ב)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות).

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

טיעוני הצדדים

5.לטענת המערערת, הוועדה טעתה כאשר קבעה כי מצבה תואם לאמור בסעיף 34(ב)(2) לתקנות בעוד שהוצגו בפני הוועדה ממצאים אוביקטיביים המעידים על הפרעות קשב וריכוז חמורות אשר הובילו את המערערת עד לכדי העברה לבית ספר תיכון לילדים עם צרכים מיוחדים. מצבה של המערערת לא השתנה כלל והדבר מקבל ביטוי במסמכים עדכניים שהובאו בפני הוועדה.

6.עוד לטענת המערערת טעתה הוועדה כאשר לא התייחסה כלל בהחלטתה ללקויות הלמידה מהן סובלת המערערת לרבות דיסלקציה ודיסקלקוליה חמורות מאד.

7.לטענת המשיב, הוועדה התייחסה לתלונות המערערת, וקבעה, לנוכח בדיקתה והמסמכים שהונחו בפניה כי נכותה הנפשית הולמת את תנאיו של סעיף 34(ב)(2) לתקנות.

המשיב הוסיף, כי טענת המערעתר באשר לבחירת סעיף הליקוי היא טענה רפואית ולפיכך אין מקום להתערב בה.

הוועדה התייחסה לכל המסמכים וחוות הדעת שעמדו בפניה וקביעתה מסתמכת על ממצאי בדיקתה.