א.ס. נ' המוסד לבטוח לאומי

1.המערערת הגישה ביום 12/12/16 ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 25/5/16 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה למערערת נכות יציבה בשיעור 47% מיום 1/1/14.

2.בכתב התשובה העלה המשיב טענת התיישנות, וביקש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות. לפי הטענה, במכתב המשיב מיום 29/5/16 הודע למערערת, עם העתק לבא כוחה, על החלטת הוועדה. נטען כי הערעור הוגש לבית הדין בחלוף למעלה מ-60 ימים מהמועד שהתקבלה ההודעה אצל המערערת.

המסגרת המשפטית

3.בהליכים כנגד החלטות של ועדות לעררים למיניהן, על פי חוק הביטוח הלאומי וחוקים אחרים, הפנייה לבית דין אזורי לעבודה נעשית בדרך של הגשת "ערעור". בהתאם לכך נקבעו המועדים להגשת ערעורים לבית הדין האזורי בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים הוא תוך 60 ימים. 

4.על פי ההלכה הפסוקה, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות או ערעורים לפי התקנות (עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853; דב"ע מט/ 0-170 אוראל פרת – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 132).

ההליכים נשוא ערעור זה

5.הוועדה התכנסה לראשונה ביום 4/8/15, הקשיבה לתלונות המערערת, ערכה לה בדיקה קלינית, ועצרה את הדיון מאחר שביקשה לקבל לעיונה סיכום טיפול טרפואיטי מהשנים 2014 – 2015, וכן תיק רפואי משפחה ופסיכיאטרי מאותן שנים.

6.הוועדה שבה והתכנסה ביום 22/12/15, ולאחר שעיינה בתיעוד הרפואי קבעה את נכותה היציבה של המערערת בשיעור 35.02%, לפי הפירוט הבא:

20% נכות נפשית בגין PTSD לפי פריט ליקוי 34(ב)(3)