ט.א. נ' המוסד לבטוח לאומי

מבוא 

1. לפנינו ערעור על החלטת פקיד תביעות מיום 10/3/2015 לדחות את תביעת המערער להכיר בתחלואתו כפגיעת עבודה על בסיס תורת המיקרו-טראומה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – "החוק").

2.ביום 16.12.2014 הגיש המערער תביעה לתשלום דמי פגיעה והכרה כנפגע עבודה למל"ל וזאת על פי דוקטרינת מיקרו-טראומה.

3.בחודש ינואר 2015, בהתאם לבקשת המשיב, שלח המערער "שאלון למבוטח בגין מיקרוטראומה" וכן אישור רופא תעסוקתי. בנוסף, בחודש פברואר 2015 מילא מעבידו של המערער שאלון בגין מיקרו- טראומה מטעם המל"ל.

4.ביום 10/3/2015 הודיע פקיד התביעות אצל המשיב למערער כי החליט לדחות את תביעתו מן הטעמים הבאים: "1. על פי המסמכים בידינו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך/עיסוקך במשלח ידך, ואשר הביאו לפגיעות בגב, רגל ימין ועמ"ש. 2. מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. 3. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי אשר אינו קשור בתנאי העבודה".

5. ביום 13/4/2015 שלח ב"כ המערער למשיב בקשה לזמן את המערער לתשאול רפואי ורק אחריו לקבל החלטה בדבר גורל תביעתו (כך בסעיף 4 לבקשתו של ב"כ המערער) וזאת מהנימוקים המצוינים בבקשה.

6. ביום 15/4/2015 השיב המשיב לב"כ המערער וציין בתשובתו כי הדחייה נעשתה לאחר התייעצות רפואית בה נקבע כי אין קשר בין מחלותיו לבין העבודה והדחייה בעינה עומדת וכי באפשרותו לערער לבית הדין לעבודה .

7. ביום 1/6/2015 הגיש המערער לבית הדין כתב ערעור על החלטתו של פקיד התביעות וביקש מבית הדין את הסעדים הבאים: להורות למשיב לעיין מחדש בתביעתו, לחייב את המשיב לזמן את המערער לתשאול רפואי וכן למנות יועץ רפואי מטעם בית הדין אשר יבחן את מצבו של המערער לעניין קיום הקשר הסיבתי בין אופי עבודתו לבין מצבו הרפואי על מנת לקבל את תביעת המערער לפי דוקטרינת מיקרו-טראומה (כך בסעיף 17 לכתב הערעור).

8. נציין, כי בסיכומיו של המערער, ביקש המערער מבית הדין סעדים שונים מאלו שביקש בכתב הערעור: להכיר בליקויים הנטענים אצל המערער במסגרת דוקטרינת המיקרו-טראומה, לחייב את המשיב לערוך למערער ועדה רפואית לשם קביעת שיעורי נכות צמיתה בעקבות תנאי עבודתו וכן לחייב את המשיב בהוצאות משפט ופיצויים בגין התנהלות מזלזלת שבאה לידי ביטוי באי זימון לתשאול, אי בירור מחלותיו כיאה וכפי שמקובל לערוך במקרים דומים (ר' סעיף 10 לסיכומי המערער).