ב"ל 18745-12-14 עלי זנגריה נ' המוסד לביטוח לאומי

1.בפני ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים מיום 18.9.2014 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה כי דרגת הנכות היציבה של המערער עומדת על 5%.

רקע

2.המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 23.2.2011, במהלך עבודתו. כתוצאה מהתאונה נגרם למערער שבר מרוסק ברגל שמאל.

3.לאחר תאונת העבודה, שילם המשיב למערער דמי פגיעה, וכן נקבעו לו נכויות זמניות. ביום 21.1.2013 הופיע המערער בפני וועדה רפואית מדרג ראשון, אשר קבעה כי נכותו היציבה של המערער הינה בשיעור 5%, ולפי פריט ליקוי 35(1)(א-ב).

4.המערער הגיש ערר על החלטה זו, וטען כי החבלה מגבילה אותו בתנועות בשיעור נכות שהינו גבוה מזה שנקבע על ידי הדרג הראשון.

5.ביום 3.9.2013 הופיע המערער בפני וועדת הערר, אשר בדקה אותו וביקשה לקבל צילום עדכני של קרסול שמאל. ביום 16.9.2014 התכנסה הוועדה בשנית, עיינה ב-CT מיום 20.11.2013, וקבעה כי יש לדחות את הערר ולהותיר את דרגת הנכות היציבה בשיעור של 5%.

על החלטה זו נסוב הערעור שלפני.

טענות הצדדים בתמצית

6.המערער טוען כי היה על הוועדה לשקול קביעת נכות זמנית, ולא נכות יציבה, שכן במהלך בדיקתו על ידי הוועדה הרפואית הוא טען כי הוא עדיין נמצא בטיפולים רפואיים ומצב הקרסול טרם התייצב. כמו כן, טוען המערער כי הוועדה לא התייחסה באופן ממצה ומנומק לבדיקות ההדמיה שהובאו בפניה, וכי היה על הוועדה להפנות אותו ליועץ פלסטיקאי נוכח כך שהוא סובל מצלקת מכרעת ורגישה המגבילה אותו בתנועות. בנוסף, טוען המערער כי מאחר וחלפה שנה ממועד התכנסותה של הוועדה בפעם הראשונה ועד למועד התכנסותה בשנית, היה על הוועדה לזמן את המערער ולבדוק אותו פעם נוספת בטרם שנקבעו מסקנותיה.