א' נ' המוסד לביטוח לאומי

בפני בית הדין ערעור המערער על ועדה רפואית לעררים אי כושר מיום 20/3/17 אשר דחתה את הערעור.

טענת המערער היא כי נטש את מערכת החינוך בגיל 14, נמצא מחוץ למסגרת מגיל זה, ומסתגר בביתו. לטענתו, לא ניתן לקבוע כי יש לו כושר עבודה, מאחר ואינו יוצא מביתו מאז כיתה ט' ועד היום וחרדתי על רקע הפרעה בהתפתחות.

המשיב טען כי לא נפל פגם בהחלטה המתייחסת למערער וכי הנחת היסוד היא כי אם הנכות הנפשית נמוכה (65 אחוז) אז אין לתת מאה אחוז אי כושר על פי הלכת מוהרה. עוד טען כי ההחלטה מנומקת ואינה צריכה להתייחס למסמך העובדת הסוציאלית שהיה בפני הועדה קמא.

העובדות

1. המערער בן 26, רווק המתגורר אצל הוריו.

2. המערער חדל ללמוד בכיתה ט', לא גויס לצה"ל ונמצא מחוץ למסגרת.

3. על פי דוח מחלקת השיקום מחוז ירושלים מספט' 2016 מסתגר בביתו , חרדתי על רקע הפרעה בהתפתחות, לא מתפקד, ישן בגלל תרופות.

4. גם בני המשפחה האחרים סובלים מליקויים לרבות נפשיים.

5. למערער נקבעה נכות בשיעור 52% ודרגת אי כושר בשיעור 65% עד 30.9.17. כיום שוב נקבעו לו 100% אחוזי נכות, מצב זמני.

    

   המחלוקת

   האם יש טעות משפטית בהחלטה של הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 20.3.17.