ב"ל 17558-10-13.03 נובמבר 2014

1.התובעת הגישה תביעה לבית הדין כנגד חוב אשר לטענת הנתבע נוצר כתוצאה מאי תשלום דמי ביטוח.

2.במהלך ההליכים בתיק תיקן הנתבע את חישוב החוב הנטען.

בדיון מיום 13.3.14 הוחלט: "באשר לחלק מהסכסוך שנותר בין הצדדים, בהסכמת ב"כ הצדדים, ההליכים מוקפאים עד להכרעה של בית הדין הארצי לעבודה בסוגיה של התיישנות חוב בגין דמי ביטוח".

3. הנתבע הטיל עיקול על רכב התובעת כבטוחה לתשלום החוב. ב"כ התובעת ביקש להורות על ביטול העיקול. ב"כ הנתבע הודיעה כי הנתבע מסכים לביטול העיקול בתנאי שייערך הסדר תשלומים, באחת משתי האפשרויות הבאות:

א. תשלום דרך קיזוז מקצבת הנכות שמקבלת התובעת, שנקבעה זמנית עד לחודש 8.2015, כך שניתן לחלק את החוב לתשלומים עד לאותו מועד וכנגד הסדר זה יבוטל העיקול.

ב. הסדר של 24 תשלומים בכרטיס אשראי.

בהתאם לתעודת עובד ציבור האחרונה שהוגשה מיום 14.9.14, החוב שנותר לתובעת, לאחר הפחתת קנסות והצמדה בשיעור 100% הוא 3,767 ₪.

התובעת לא הסכימה להתניות לביטול העיקול ומכאן הועבר העניין להכרעתי.

4.מפירוט חשבון החוב שנעשה בתעודת עובד הציבור עולה כי החוב המקורי נוצר החל משנת 2000 עד 2004 ומ-2008 עד 2014. סה"כ החוב הנומינאלי היה בסך 12,728 ₪ ושולם סך של 8,961 ₪ - כך שהיתרה שנותרה היא כאמור סך של 3,767 ₪. לכאורה, כ-60% מסכום החוב נובע מתקופה שלגביה הועלתה טענת התיישנות. מאחר שיתרת החוב (שלא שולמה) עומדת על פחות מ-30% מהחוב המקורי, ניתן להסיק שקיימת טענת התיישנות לגבי כל היתרה.

דרישת הנתבע מהתובעת שתעשה הסדר תשלומים כתנאי לביטול העיקול מהווה דרישה לוויתור על הטענה שהועלתה והודאה לגבי החוב השנוי במחלוקת. מדובר בדרישה בלתי סבירה נוכח סכום החוב שנותר.