אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בר נוי ואח' נ' שקלאר ואח'

בר נוי ואח' נ' שקלאר ואח'

תאריך פרסום : 04/06/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
21733-05-13
29/05/2013
בפני השופט:
חגי ברנר

- נגד -
התובע:
1. מוריס בר נוי
2. יעל בר נוי

הנתבע:
1. אמנון מלחי
2. ראובן אייזנפלד
3. דורון דואני

החלטה

לפניי בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיב 3 לנקוט בהליכי פינוי נגד המבקשים מהדירה שרכשו לפני כ- 13 שנה ברח' ביאליק 50 בחולון (להלן: "הדירה").

בטרם נדון בטענות בעלי הדין, נקדים רקע עובדתי קצר.

המשיב 3 (להלן: "המשיב") עבד בהיותו נער באתר בניה של קבלן בנין, הוא המשיב 1, אמנון מלחי (להלן: "מלחי"). בשנת 1997 נפגע המשיב קשות במהלך עבודתו אצל מלחי ונגרמה לו נכות. המשיב הגיש תביעה כספית נגד מלחי, בגדרה הוטל לבקשתו ביום 5.8.1999 עיקול על הדירה, שהיתה ועודנה רשומה על שמו של מלחי. במועד כלשהו בחודש אוגוסט 1999, לאחר שכבר נרשם העיקול לטובתו של המשיב, מכר מלחי את הדירה למבקשים. אלה האחרונים הגישו תביעה נגד מלחי ועורך הדין ראובן אייזנפלד שערך את חוזה המכר בינם לבין מלחי (ת.א. 1792/00). לימים תוקנה התביעה והמשיב צורף אליה כנתבע נוסף. המבקשים ביקשו, בין השאר, את הסרת העיקול שנרשם לטובתו של המשיב, בטענה שהעיקול נרשם רק לאחר שהדירה נמכרה להם. לימים קיבלה התביעה מספר חדש, הוא 10- 01- 22010. בשנת 2010 הגיש המשיב תביעה נגד המבקשים (ת.א. 10- 04- 14334) בגדרה עתר לפינויים מהדירה. שתי התביעות נדונו בפני כב' השופט א' בכר.

ביום 21.8.2011 נדחתה תביעתם של המבקשים נגד המשיב. בית המשפט קבע כי סביר יותר להניח במאזן ההסתברויות שההסכם בינם לבין מלחי נערך בסוף חודש אוגוסט 1999 ולפיכך העיקול נרשם על הדירה בטרם נערך הסכם המכר. משכך, זכויות המשיב מכח העיקול על הדירה גוברות על זכויות המבקשים. בית המשפט הוסיף ושאל את עצמו מהי המשמעות הנובעת מכך שהמבקשים השביחו את הדירה בכך שבמרוצת השנים סילקו את המשכנתא שרבצה עליה בשל חוב של מלחי, שהרי מכירת הדירה כיום תביא להתעשרות המשיב על חשבונם, אך ציין כי למרבה הצער הצדדים לא טענו בפניו בענין זה וגם לא הוכיחו את שיעור הניכוי הראוי ממחיר הדירה על מנת להביאה למצב בו היתה בעת הטלת העיקול עליה, בהיותה משועבדת לבנק.

המבקשים ביקשו לעכב את ביצועו של פסק הדין אלא שבקשתם נדחתה ביום 30.10.2011. אגב אורחא ציין בית המשפט באותה החלטה כי המבקשים סילקו את המשכנתא ובכך השביחו את הדירה עבור המשיב וכי יכול וייטען כי המשיב אינו זכאי בקרקע ליותר ממה שתפס העיקול ואזיי יהיו המבקשים זכאים לסכום או לשווי המשכנתא בעת עריכת החשבון. אמנם, כך קבע בית המשפט, מועד עריכת החשבון הוא עתה, אלא שהמבקשים טרם הגישו תביעה בענין זה ונכון וצודק יהיה לאפשר למבקשים לבחון אפשרות זו במסגרת ברור הודעה לצד שלישי.

המבקשים ערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין שדחה את תביעתם. ביום 11.4.2013 נדחה הערעור (ע"א 7456/11). בית המשפט העליון התייחס לטענת המבקשים בדבר התעשרותו של המשיב שלא כדין על חשבונם בשל סילוק המשכנתא שרבצה על הדירה, וקבע כי טענות אלה לא היו בכתב התביעה שהוגש ולכן אין מקום להיזקק להן לראשונה במסגרת הליך הערעור. בית המשפט העליון הוסיף וציין כי אינו מביע עמדה בשאלה האם יכולים המבקשים לעורר ענין זה בהליך אחר.

ביום 29.2.2012, ועוד בטרם נדון הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביקש המשיב למחוק את תביעת הפינוי שהגיש נגד המבקשים, ובקשתו התקבלה.

ההליך שלפניי הוגש בעקבות מחיקת תביעתו של המשיב נגד המבקשים. לדידם, המשיב עשה כן על מנת למנוע מהם את האפשרות לברר מהו גובה ההתעשרות שהתעשר על חשבונם. לטענתם מדובר באקרובטיקה משפטית שאין לאפשרה מה גם שהמשיב יכול להפרע מנכסים אחרים של מלחי (במאמר מוסגר יצויין כי לטענת המשיב, שלא נסתרה, נכסים אלה הוברחו על ידי מלחי ונרשמו על שם בתו באופן שהמשיב אינו יכול לשים ידו עליהם). המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן אם לא יינתן צו מניעה זמני, הם ינושלו מהדירה שרכשו לפני 13 שנה בממון רב. אין להם קורת גג חלופית ומצבם הכלכלי קשה ביותר.

יצויין כי הבקשה הוגשה ללא כתב תביעה, אך משהוריתי למבקשים להגיש תביעה עיקרית, הם הגישו תביעה שרובה ככולה עתירה לסעדים כספיים, המכוונת כלפי מלחי ובתו, עו"ד אייזנפלד והמשיב. לצד הסעדים הכספיים ובנוסף להם, נתבע סעד הצהרתי לפיו העיקול לא תפס דבר או שיש לנכות ממנו את השבחת הנכס בידי המבקשים.

המשיב טוען בתשובה שהגיש כי המבקשים נהגו בחוסר ניקיון כפיים בכך שהסתירו מבית המשפט את העובדות כהוייתן, לרבות הגשת תצהיר שקרי לפיו רכשו את הדירה עוד בטרם נרשם העיקול עליה. עוד הוא טוען כי המבקשים רקמו מזימה יחד עם מלחי להבריח את הדירה מידי המשיב בכך שרשמו תאריך פיקטיבי של חתימת החוזה, באופן שייצור את הרושם כי הדירה נמכרה עוד ביום 1.8.1999, בטרם נרשם עליה העיקול לטובתו של המשיב. הוא מוסיף וטוען כי קיים מעשה בית דין המונע מהמבקשים לשוב ולתבוע את המשיב תוך העלאת טענות חדשות שלא טרחו להעלות קודם לכן. ככל שיש למבקשים טענות בענין העדר קורת גג, עליהם להעלותם בפני רשם ההוצל"פ שידון בהליכים למימוש העיקול. עוד טוען המשיב כי הליך מימוש העיקול עתיד להתנהל נגד מלחי, בהיותו הבעלים הרשום של הדירה, ואין למבקשים כל מעמד לנסות ולעכב הליכים אלה במסגרת התביעה הנוכחית.

הבקשה נקבעה לדיון באולם, בגדרו נחקרו המבקשים על תצהיריהם והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה באריכות רבה. המשיב לא תמך את תשובתו בתצהיר וממילא יש להתעלם מטענות עובדתיות הנכללות בתשובה שהגיש, ככל שאלה אינן עולות מתוך ההחלטות השיפוטיות הרבות שניתנו עד כה בהליכים בין הצדדים.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, מן הטעמים המפורטים להלן.

השאלה הראשונה ששומה על בית המשפט לשאול את עצמו בטרם ייתן צו מניעה זמני, היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. בהקשר זה מתעוררת השאלה האם הנזק שייגרם למבקש ניתן לפיצוי כספי. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי(מהדורה שביעית 1995) ע' 616 - 618).

נדון תחילה בשאלה האם עלה בידי המבקשים להוכיח זכות לכאורה כלפי המשיב. לטעמי, התשובה לכך היא שלילית. יתר על כן, ניתן לקבוע כי לכאורה, סיכויי ההצלחה שלהם בתביעה העיקרית נגד המשיב הם קלושים ביותר. טעמו של דבר הוא שתביעתם של המבקשים נגד המשיב מושתקת מכוחו של מעשה בית דין שנוצר עם דחיית תביעתם הקודמת נגד המשיב. אמנם, באותה תביעה מיקדו המבקשים את טיעונם בטענה לפיה הסכם המכר גובר על העיקול לטובתו של המשיב, ולא כללו באותה תביעה עתירה כספית להשבת ההשבחה שהשביחו את הנכס, אלא שהמבקשים אינם יכולים לעשות כן כיום, שכן מעשה בית דין משתיק לא רק טענה שנטענה, אלא גם טענה אפשרית שלא נטענה. בסיכומיו בעל פה ניסה ב"כ המבקשים לטעון כי במועד הגשת התביעה הראשונה בשנת 2000 טרם נולדה למבקשים עילת ההשבחה הנוכחית, אלא שטענה זו דינה להדחות. המשכנתא שהמבקשים פרעו היתה רשומה על הנכס מאז שנת 1995. המבקשים רכשו את הדירה בשנת 1999. העיקול הוטל בשנת 1999. השאלה האם העיקול תפס דבר מה לנוכח קיומה של משכנתא על הנכס, ריחפה איפוא בחלל האויר עוד בשנת 1999. על כן, כאשר בשנת 2000 הוגשה התביעה הראשונה, צריכים היו המבקשים לכלול בגדרה סעד חלופי שענינו השבת כספי ההשבחה בגין סילוק המשכנתא וכן סעד שענינו ההצהרה המבוקשת על ידם בתביעה הנוכחית, לפיה העיקול לא תפס דבר לנוכח היותה של הדירה ממושכנת. למצער, היה עליהם לתקן את התביעה במועד כלשהו בין השנים 2000- 2011, שכן זו הוכרעה באופן סופי רק בשנת 2011, כ- 11 שנים לאחר הגשתה. המבקשים לא עשו כן, אלא השליכו יהבם על הטענה לפיה החוזה עליו חתמו קדם בזמן לעיקול שהוטל על הדירה. במצב היום, קיים איפוא מעשה בית דין לזכותו של המשיב, שענינו השתק עילה. עילת התביעה של המבקשים כלפי המשיב הושתקה בעקבות דחיית תביעתם הראשונה. אין מקום שבית המשפט יזדקק מחדש לטענות שהמבקשים היו יכולים להעלות במסגרת התביעה הראשונה, ומחמת שיקולים טקטיים או מכל סיבה אחרת, לא עשו כן.

פסק הדין המנחה בסוגייה של מעשה בית דין מחמת השתק עילה הוא ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, שם נקבע:

"מקום שתביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם נבלעה (merged) בפסק הדין ... וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום ( bar) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת..." (ע' 583).

גם אם קיימים הבדלים מסויימים בין הטענות בשני ההליכים, אך במהות מדובר באותה פרשה עובדתית, עדיין עשוייה לעמוד לבעל דין הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין:

"אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין". (ע"א 246/66 הנ"ל בע' 593).

הכלל הוא שמעשה בית דין משתיק גם טענה שלא נטענה:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ